עבודה עם תודעת הלב
אנו בדרך כלל חווים אהבה כרגש מתוק, מרטיט ומרגש, ממלא אותנו בשמחה רבה ובחיוניות. רגש אשר מחבר אותנו לעומק של קשר, מאפשר לנו לתת מעצמנו ומביא משמעות. אך אם נתבונן לעומק, נוכל לראות שאהבה היא הרבה יותר מזה, היא לא רק רגש, היא קודם כל כוח.
אהבה היא אנרגיה מאוד עוצמתית אשר יכולה להניע תהליכים של ריפוי ושינוי. היא זו שמניעה עולם. ברמה הגבוהה שלה זוהי אנרגיה אוניברסאלית שמחברת בין כל הדברים. אהבה היא הכוח שמצמיח אותנו ברמה האישית והאוניברסאלית וגורם ליקום להמשיך ולהתרחב, ובלעדיה היה קורס. זו אנרגיה שמניעה ומחברת וכשאנו מבינים זאת לעומק, אנו מבינים שמה שעובר דרכנו, מה שאנו חשים דרך ההתאהבות, דרך האהבה לילדים שלנו, דרך כל מיני רגעים של התפעמות ואהה – אלו רסיסים או הדהודים מתדר רחב יותר של חיבור. אנו מבינים שזה הרבה יותר מרגש.. זה כוח שמניע יחסים, מזיז אותנו למקומות שלא חשבנו שנזוז, כוח שמרפא.
במפגשים האחרונים בשתי הקבוצות שאני מלווה השנה חקרנו את האנרגיה הזו וכיצד היא עוברת דרכנו. למדנו להתחבר לרמה האוניברסאלית וממנה למלא את עצמנו ולשלוח מליבנו אנרגיה לאחרים. למדנו את זה גם ב"גוף ראשון" דרך אתגרים שהגיעו תוך כדי לאנשים בקבוצה, ולקחנו על עצמנו את התרגול הזה מולם.
התרגול של התחברות לאהבה אוניברסאלית ושליחת אהבה הוא לא תרגול חיצוני של לחיצת כפתור, הוא לא יכול להיות טכני.
תרגול כזה יושב על הבנה עמוקה וחויתית של מי אנחנו ועבודה עם רמות של תודעה. כאשר אנו פועלים מתוך הבנה עמוקה, כאשר אנו מחוברים ופתוחים לעשייה כזו, זהו תהליך עמוק ממלא וטרנספורמטיבי.
לאחר זמן לא ארוך של תרגול אנשים בקבוצה שיתפו כי משהו השתנה בתוכם. המבט על עצמם ועל אחרים התרכך. זוהי עבודת לב. וכשאנו נותנים אהבה ממקם אוטנטי ונקי, היקום שולח לנו בחזרה. כשעובדים ביחד עם האנרגיה הזו, זו עוצמה מאוד גדולה.
חנה'לה בסיפור שמלת השבת של חנלה'לה מסתובבת בגאווה עם השמלה הלבנה שאמה באהבה רבה תפרה לה. היא יוצאת לטייל, פוגשת את הכלב והפרה, מתגאה בשמלתה החדשה ונזהרת לשמור עליה נקייה. בדרך היא פוגשת את הסב הזקן עם שק הפחמים עליו, שמה לב לקושי הרב שלו לשאת את השק והיא איננה מהססת. היא אינה עסוקה בשמלתה, היא רוצה לתת. היא קופצת לעזור לו ונותנת לו מכל הלב. רק אחרי שנפרדת ממנו היא מגלה כי שמלתה התמלאה בכתמים שחורים.
במר ליבה היא יושבת על אבן בשדה, ילדה קטנה יושבת לבדה ובוכה. אינה רוצה לצער את אימה. ומן השמים השקיף הירח, ושאל את חנה'לה בלי קול, בלי מילים ורק חנה'לה שמעה – "מה לך פה, ילדה, ולמה זה תבכי.. " וחנה'לה שוטחת בפניו את הסיפור. ואז הוא שואל, שוב בלי קול, בלי מילים ורק חנה'לה שמעה "האם את מתחרטת, חנה'לה? שעזרת לו להלך הזקן? והיא מיד עונה "לא איני מתחרטת… אבל השמלה, .. ואמא.." והירח מבקש ממנה להמשיך לביתה, מבטיח לה כי שמלתה תהיה יפה יותר.. "והירח שלח את קרניו, קרני אורו, ואך נגעו קרני האור בכתמים השחורים שעל שמלתה וראה – נעלמו הכתמים! אינם ובמקומם – אור! הנה פה היה קו שחור, ועתה – הנה, קו של אור. וכך חנה'לה ממשיכה כששמלתה זרועה כפתורי אור. כשהיא פוגשת את אמה בדרך היא מספרת לה הכול וכך הן נכנסות לביתן. וכששתיהן נכנסות הביתה וכל החדר נמלא אור…"
כך קורה לנו כשאנו עוסקים בתודעת הלב, דרך תודעה זו אני עוזרים לפחם להפוך לאור. במפגשים שלנו, כאשר תרגלנו עבודה של לב ואור כל התדר בחדר השתנה החדר התמלא באנרגיה של ריפוי ואור פגש כל תא ותא בגופנו. אנו לומדים לעבוד עם התודעה הזו בעדינות, לרפא את עצמנו, לרפא אחרים. ויש לכך כל מיני אופנים.
לעבודה עם תודעת הלב יש אופנים שונים.
אני יושבת מול עידו, אנו נפגשים מזה חצי שנה. עידו הוא סמנכ"ל בחברה גדולה, מגיע אלי למפגשים מתוך תחושה של תקיעות מול הבוס שלו. קשה לו להחזיק את הפער הגדול בין התפקיד שהוא נושא לבין החוויה שיש לו כל פעם שהוא נפגש עם המנכ"ל, כשזה האחרון משפיל אותו. הוא מרגיש כיצד הוא מאבד כוח, כיצד הוא כל הזמן נמצא בבחינה וביקורת, לא מצליח לספק את מה שהוא המנכ"ל מצפה ממנו. מול זה הוא יודע שהוא עושה עבודה טובה, מקבל פידבקים מאלו שמתחתיו, יודעת להיות מנהל עם לב.
עידו שוטח בפני חיים בבית עם אב סמכותי שדורש ממנו להיות "גבר", פוסל כל ביטוי של רגש או כאב. ליד האב עידו מרגיש קטן, לא שווה ולא אהוב. בחדר תוך כדי שיח אני יכולה לחוש את ההתכווצות של עידו, את תחושת האפסיות. לרגע אני חשה אותו כל כך מצומק אנרגטית שעולה בי התחושה שהוא כמו גרגר של אפונה בתוך כסא גדול. הסמנכ"ל נהיה ילד קטן ופגוע. לא באמת מאמין שהוא אהוב וראוי, מכסה זאת טוב בחיי היומיום בדרכים שונות.
ואני נמצאת איתו היכן שהוא נמצא רגשית, יש לנו עבודה לעשות, שכנוע חיצוני של מילים יפות לא באמת יתנו לחוויה הזו מקום ואפשרות להשתחרר למשהו חדש. זה גם יכול להיות תהליך מאוד ארוך. אז אני יושבת מול, ובמקביל להקשבה שלי אליו, דרך הלב שלי אני מזמנת אהבה אוניברסאלית, בדרך שאני יודעת לעשות זאת אני מזמנת תדר שיתמוך בתהליך, מבקשת שאהבה זו תיגע בעידו. זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר. שיהיה לו אפילו אם באופן לא מודע את הטעם שלה בתוכו.
הרוח מחכה פעמים רבות שנכוון אותה, אך כשאנו מאוד מכווצים (כמו עידו באותו הרגע) אנחנו פעמים רבות כלל לא יכולים לחשוב על אופציה שכזו, או להעלות ברמת התודעה מהמקום הפגוע למקום הרחב. זה מרגיש כמו קפיצה קוונטית. אך מישהו אחר יכול לעשות זאת בשבילנו. כך עשיתי באותה פגישה עבור עידו, ובאיזשהו אופן גם עבורי.
זהו רובד אחר של עבודה, שנעשה מתודעה גבוה יותר.
אני יושבת מול עידו, רואה את ההתכווצות, את הכאב. אפשר לראות את זה בישיבה שנהייתה מכופפת, קצת רופסת. אני מקשיבה.. וגם חשה איך התדר בחדר משתנה.. אני מתחילה להרגיש את מיכל האהבה שיכול להחזיק את התהליך, מיכל רחב, אני רק זו שמחברת. לאחר כמה רגעים משהו משתנה, ללא מילים. משהו בישיבה של עידו נהיה יותר מוחזק, משהו ביציבות של עידו חוזר. כשאני מעירה את תשומת ליבו הוא מאשר שאכן מרגיש שמשהו השתנה, הוא לא יודע מה.
באיזשהו שלב, כשמתאים, אני שואלת אותו אם הוא מרגיש אנרגטית את האהבה בחדר.. והוא עונה לי שלא, אבל מרגיש שמשהו בתוכו נהיה יותר רך.
ואני מודה בליבי