בחזרה למרחב הריפוי העצמי
Becoming Active Healers of Our Lives
מסע של ריפוי
מתי (שם בדוי) התקשרה אלי לפני כחמש שנים, אישה רהוטה, אני שומעת דרך קולה שעברה דברים בחייה, מאוד מחוברת, מאוד יודעת, מחפשת דרך אישית לריפוי. באותה שיחת טלפון היא משתפת "מצאו לי גידול, הוא שפיר.. אבל אסור לו לגדול, רוצים לנתח ואני מסרבת. הניתוח יכול להסתבך. אני צריכה עזרה, אני צריכה לרפא אותו מבפנים.. "
אני שומעת אותה, את הבקשה העמוקה שלה אך חוששת לקחת זאת על עצמי, מרגישה אחריות גדולה.
אני אומרת לה שאין לי ניסיון בעבודה עם גידולים למיניהם וסיפורי הצלחה על העלמותם, ושאחשוב למי להפנות אותה – מבקשת שנדבר עוד שבוע. בינתיים בדקתי לאן להפנות, הרמתי טלפונים לקולגות, לא הייתי סגורה בתוכי לאן להפנות אותה, הרגשתי שצריך להיות במסע שילוב של עבודה עם הגוף הנפש והרוח. .
דיברנו שוב אחרי כמה ימים. מתי הייתה עוד יותר משוכנעת –
"אני יודעת שאני צריכה להגיע אלייך, אני סומכת על האינטואיציה שלי. הרופא נתן לי חצי שנה לעשות את כל מה שנראה לי נכון לעשות, ואני רוצה להגיע אלייך".
כמה יציבות הייתה בקולה.. חיפשתי ספק, לא מצאתי.
התחלנו מסע עם בקשה שלי שאחרי חצי שנה, ולאחר הבדיקה של הרופא נחליט מה הלאה.
מסע של ריפוי.
קליפות קליפות ירדו, כדי להתקרב למהות, להסיר טראומות שאחוזות בגוף, לתת להן מילים ומקום ולהסכים לאהוב. לאהוב את עצמה.
ריפוי הוא דרך חיים המתבססת על הבנה עמוקה של "מי אנחנו", של הוויתנו, של החיבור שלנו לגוף נפש מיינד ורוח.
בתורות ושבטים עתיקים ריפוי היה חלק מהחיים, והפרקטיקה כללה עבודה עם הטבע, עם הרוח, עם הבנה עמוקה של קשר בין כל מה שחי, וקבלה שמהותנו היא גם רוחנית. בהתפתחות התעשייתית, הטכנולוגית והמדעית התפתחה רפואה ופרקטיקה עשירה של התערבות. בתהליך הזה הרווחנו מערכת רפואה חשובה אך מסרנו לה את כוח הריפוי. פיצלנו מערכות, שכחנו לבדוק בתוכנו כיצד הגוף מדבר אלינו דרך הסימפטום, שכחנו את הידע שיש בתוכנו, איבדנו את הכוח האישי, ובעיקר את ההבנה של השלם.
שכחנו שריפוי הוא לאו דווקא ההפך ממחלה. ריפוי הוא השביל שמוביל אותנו להיות "במקומנו", כל פעם מחוברים יותר למהותנו, למי שאנו ללא מסיכות והתנייות, כך שאנחנו יכולים לפגוש את עצמנו בלב, ולהרגיש חלק ממערך חיים גדול יותר.
ריפוי הינו המקום בו אנו יכולים לחלץ את עצמנו מהראיה הדיכוטומית של החיים, מהראייה של עצמנו כבודדים וקטנים מול העולם הגדול, ולהתחבר אל הרצון הגבוה שלנו.
ריפוי הינו הבנת הכוח הפנימי שיש לנו לגעת במציאות וליצור הבדל: לרפא את עצמנו, להגשים את מי שאנו, לרפא את העולם. המחלות והסימפטומים פעמים רבות מגיעים כדי להעלות אותנו על הדרך הזו.
הרפואה נותנת לנו תרופות שלעיתים הינן מצילות חיים, ופתרונות למצבים קשים. זהו שלב מאוד חשוב להישרדות ולהתפתחות שלנו כחברה על פני כדור הארץ. יחד עם זאת בעיקר היא נותנת לנו מענה להתמודדות עם סימפטומים. מתוך נקודת מבט עמוקה של ריפוי, הסימפטום הוא סמן שהמערכת לא באיזון.
וכאן נכנס התפקיד של המרפא.
כשהמערכת לא באיזון אנו נרגיש דכדוך, נרגיש לא מותאמים, נרגיש חסרי כוח, לא נתחבר לאנרגיית החיים המלאה, לא נגשים עצמנו, נצטמצם..
היום אנו מדווחים על יותר מקרים של דיכאון, חרדה, בדידות, אובדנות והתמכרות מאי פעם. יש יותר ויותר שימוש בתרופות אשר בטווח הארוך מחזקות את אותם הסימפטומים בהם באו לטפל – סימפטומים של בדידות, תלות, תחושת אי מסוגלות ועוד.
אין זה אומר שאין לקחת תרופות כשיש בהן צורך!! זה אומר שעלינו לפגוש מחדש את כוחות הריפוי בתוכנו. לשנות פרדיגמה או נכון יותר להרחיב אותה.
כמרפאים של עצמנו אנו רוצים להבין את המערכת הפיזית הרגשית והרוחנית שלנו, ללמוד כיצד אנו יכולים להחזיר לעצמנו את הביטחון ואת הכוח לעזור לעצמנו. כיצד אנו יכולים להרחיב את מנעד החיים, למצוא משמעות, להתפתח ולהתחבר למקור הרוחני שבתוכנו.
אנו רוצים ללמוד לעבוד עם רמות תודעה השונות שבתוכנו.
השמאן של פעם היווה צינור חיבור בין האדמה לשמים, חיבר בדרכים שונות את האדם שעבר תהליך רפואי או נפשי עם עולמות של מעל, מחפש בחזרה את האיזון והחיבור של האדם לשלם. היום יש לנו שער ונגישות לעבוד עם כל השערים – עם הגוף, עם הנפש ועם הרוח ולחבר בין התודעות השונות.
המסע של מתי
המסע של מתי עימי נמשך כשנה (כמובן שאחרי חצי שנה מתי קיבלה אישור מהרופא להמשיך בדרך שלה.. הגידול לא נעלם אך גם לא גדל).
בתהליך התקלפו להן שנים של כאב, שנים של איפוק והדחקה כדי לשרוד אירועים אילו ואחרים, חוויות טראומטיות כאלו ואחרות. דרך הגוף פגשנו חלקים "שקפאו בזמן", טראומות שלא עובדו. היו פגישות שהרגשנו ממש את אנרגיות הריפוי הגבוהות נמצאות בחדר, באחד הפעמים "הגיע" אביה כדי לסגור מעגל. מתי הביאה למסע הזה את היכולת שלה לראות מגבוה, להבין את השיעורים והמסע הפרטי שלה בחיים אלו. עם הזמן מתי למדה יותר ויותר להקשיב לעצמה מבפנים ולדייק את עצמה ביחסים, בבחירות שלה, ברצונות שלה. נולד מקום גדול יותר לרצון שלה.
מילדה הורית להורים יוצאי שואה, שמנסה להביא הרמוניה ושקט להורים, למוצא את קולה הפנימי ולהקשיב לו.
במקביל לזמן המפגשים מתי החלה ללמוד תואר שני. הלימודים היו לה מאוד קשים. עברו שנים רבות מאז סיימה את התואר הראשון, מתמודדת עם קשב וריכוז, וחיים עמוסים, עזרה לילדים והתואר נהיה מעיק. אך התואר הוא גם חלום, חלום של פעם.
"זה אחרת לומר שיש לי תואר שני. תמיד רציתי שיהיה לי תואר שני. זה גם מוסיף כמה שקלים למשכורת.. אבל בעיקר תמיד רציתי".
אלא שהלימודים נהיו תובעניים יותר ויותר, השבתות נעלמו לתוך הלמידה, לא היה זמן לבילויים והתסכול דפק בדלת. לו זה היה מחובר לרצון פנימי עמוק, לדרך פנימית אני מניחה שכל העומס היה מורגש אחרת. אבל כשזה לא מדויק, זה מעיק.
ואז ברגע מכונן, ובעיתוי מתאים, לאחר שיח חוזר על התסכול שבלימודים, שאלתי אותה – "מה הנשמה שלך רוצה"… והיא ענתה לי מיד, מופתעת בעצמה מהתשובה – "היא רוצה לצייר, היא לא רוצה ללמוד את התואר הזה בכלל".
שתינו נתנו לזה מקום. ניסיתי לבדוק אם יש בהלה, אך לא – אפילו הגיעה איזושהי הקלה. לא בדקנו קונקרטית איך וכיצד, או מה זה אומר. פשוט נותנות להווייתה לדבר.
כמה שבועות בודדים לאחר מכן מתי הפסיקה את הלימודים, "מקסימום אחזור להשלים את מה שנותר מאוחר יותר" היא אמרה לעצמה, ובימים שהוקדשו ללימודים היא התפנתה לצייר בהדרכה של אומנית מהאזור. ראיתי את האחד הציורים שלה, כמה עומק, צבע ותשוקה היו ביצירה הזו.
זמן קצר לאחר מכן מתי הגיעה ואמרה לי שהיא חושבת שאפשר לסיים את הטיפול. שהיא יודעת שאני כאן אם תצטרך, אבל היא כבר "על הדרך שלה".
ואני הרגשתי שזה כל כך נכון ומדויק, היא בחרה בה, בעצמה. מבחינתי היא עלתה על הדרך, יכולה להמשיך את מסע הריפוי בעצמה.