כמה פעמים שמעתי את המשפט – אני יודעת שעלי לעזוב.. אני יודעת שאני צריכה לתת לנשמה שלי מקום.. אני יודעת ש.. אני יודע ש.. ומשהו לא יכול להחזיק את הידיעה הזו לאורך זמן. זה מבליח כמו ענן, – וחולף.. ושוב… חוזר חלילה.
לא מקבל משקל..
ואז מגיעה המהפכה השקטה.. משהו בנו דוחף אותנו לקחת את הצעד שכה פחדנו, בדרך כלל כי כבר אי אפשר כמו שזה.. ואנו יוצאים למסע פנימי של בחירה.
היו לי סימנים שהגיע הזמן לעזוב את המרכז הטיפולי שבו עבדתי. זהו מרכז שהיה בית מקצועי עבורי, מרכז שבו גדלתי כמטפלת זוגית ומשפחתית, שם טיפלתי, הנחתי קורסים שונים וליוויתי קבוצת מתמחים.
היו סימנים רבים אך לא היה לי את האומץ לראות אותם, לא חשבתי שיש לי כוח לעשות את הצעדים הנדרשים אם אראה שעלי ללכת.
מאוד אהבתי את המקום ואת האנשים בו. אהבתי את מה שאני עושה. הייתי חלק מהצוות הבכיר, הרגשתי שאני יוצרת דרך למטפלים חדשים. במקביל לכל זה קרו כל מיני דברים מתחת לפני השטח, אבל פחדתי להקשיב. אם אקשיב שהגיע זמני ללכת? זה לא נשמע הגיוני לעזוב מרכז שכזה, ואם אעזוב אהיה לבד… והאם יש לי כוח ללכת מבלי לדעת לוקחת הדרך?
אני זוכרת איך במשך כשנה, כל פעם שהייתי פותחת את דלת המרכז – ממש אוחזת בידית הראשית, עייפות גדולה הייתה נופלת עלי. לא מיד זיהיתי את החזרתיות של זה. והיו לי כל מיני רעיונות, העיקר כדי לא לפגוש את עצמי מבפנים – חשבתי שזה בגלל שזה אחר הצהריים, בגלל שאני עמוסה, בגלל שעכשיו קיץ, בגלל שעכשיו חורף….
פחדתי לחשוב על עזיבה. הרגשתי שלא אסתדר בלי העבודה במרכז, שאולי אני לא מספיק ושאין לי כוח לצאת לדרך לא ידועה. לא יכולתי בכלל לדמיין את זה באופן רציף. לא היה לי חלום.
ואז קרה משהו מטלטל ונהייתי חולה. חולה בשפעת של שבוע שלם, שבוע של הפסקה מהכל. וגם הבנתי שאני לא סתם חולה. התחלתי להסתכל פנימה.. ובלי מיסוך. בשבוע הזה בכל מיני רגעים שמעתי בתוכי את המשפט "לך לך מארצך וממולדתך… " והבנתי שהגיע הזמן לעזוב..
ולא ידעתי אז לאן הדרך תלך.
הפרפר אינו יודע לאן או איך הוא יעוף כשיעזוב את הגולם.
למה אנו זקוקים למן מהפיכה פנימית כזו? תחושה ש'די', שאי אפשר יותר?
אנו עסוקים בנושא הכוח האישי מאז לידתנו, מול הורינו, בגן, בבית הספר ובמסלול הקריירה הזוגיות. בודקים כוח וחולשה בכל מיני אופנים. דרך אימון זה אנו מנסים לבנות עצמי בטוח. וכשנראה שהשגנו דבר או שניים.. ובדרך כלל יותר באיזשהו שלב מתחילה הדחיפה הפנימית. אותה דחיפה שלוקחת אותנו עוד צעד במסע שלנו, מבקשת מאיתנו לבחור, לדייק את הדרך שלנו ולוקחת אותנו עוד צעד בגילוי הכוח הפנימי שלנו. והכוח הפנימי הפעם לא קשור במיתוג או בהישג חיצוני. אותו מקום שקורא לנו לעשות בחירות חדשות מבפנים. ובדרך כלל אלו בחירות מאתגרות.
אנו זקוקים לדחיפה הפנימית הזו כדי לעזוב את המוכר ולהסכים להיכנס פנימה, לפגוש את עולמנו הפנימי. וזה שלב משמעותי בבניית הכוח הפנימי. זה לא יכול להבנות רק מתנועות חיצוניות, מהישגים חיצוניים – זה משהו שמחפש את תשומת הלב שלנו מבפנים.
המהפכה השקטה הזו בתוכנו קוראת לנו בכל מיני תחומים, לא רק בעבודה. היא יכולה להתרחש בתוך יחסים, בתוך למידה, בתוך עבודה ומול הדפוסים שלנו עם עצמנו.
נועה משתפת אותי באחת הפגישות – "זה הגיע כאילו ברגע. ואני יודעת שזה לא באמת כך קרה, אבל היה הרגע הזה שאמרתי לעצמי "די". אם את ממשיכה ככה את מאבדת את עצמך. הייתי שקועה בגראס, אהבתי את העישון ואת העישון החברתי, המפגש עם הבוהמה, המסיבות, ומה שהוא הביא לי. אבל במקום אחר בתוכי הרגשתי שאני בתוך עשן, שאני לא באמת מכירה את עצמי נקייה. ידעתי את זה זמן רב אך היה רגע כזה שלא יכולתי יותר.
אהבתי את העישון אך בו זמנית גם מיסך אותי מעצמי ומהתחושות שלי. עם האומנות שלי יכולתי ללכת עד גבול מסוים. לא הצלחתי לכתוב אוטנטי, הרגשתי מרחק מעצמי.
והפחדים היו מאוד גדולים, היא מוסיפה. לא ידעתי – איך אסתדר בלי? ומה יקרה עם כל הרגשות שיעלו שאותם דאגתי למסך? ואם אפול לדיכאון? ומה אעשה עם כל המפגשים החברתיים? ואיך בכלל אוכל להתמודד עם העולם?
אך הדחיפה להיות נקייה הייתה גדולה יותר, זה משהו שהייתי חייבת לעצמי. בדיעבד אני יכולה לומר שהרווחתי אותי. התחלתי מסע שהוא לא היה קל, לפגוש את עצמי, לעשות החלטות. היו ימים מאוד קשים. והיצירה הייתה הריפוי שלי. כתבתי כל יום, וזה עזר לי. הייתי במסע פנימי, נעזרתי, עזבתי את בן זוגי, ובעיקר גיליתי את הכוח שלי. לא ידעתי שיש לי אותו בכלל.
ואני עדיין בתהליך. מידי פעם נופלת שוב לתקופות של גראס, אך לא כמו בעבר ומהר מאוד מתעורר אותו צורך להיות נקייה, להיות צלולה. כשאני צלולה הצבעים בוהקים יותר, המילים מגיעות אלי בקלות, הים שאני רואה מחלון ביתי צלול יותר. אני לא הולכת לאיבוד".
ויש לי עוד כל כך הרבה דוגמאות.
של נורית שאמרה בתוכה "לא עוד" ככה לא.. והתחילה תהליך שבסופו עזבה זוגיות שהייתה בה התעללות רגשית.
של אמנון שלא הסכים יותר ליפול שוב ושוב לדיכאונות והחליט שעליו למצוא דרך אחרת – להפסיק להאשים את העולם ולמצוא את הדרך שלו…
ועוד…
מהו הכוח הפנימי? אפשר לראות את זה כמו אנרגיה פנימית, גרעין של כוח שניזון מההתנסויות שלנו עד כה ומהחיבור לאנרגיית המקור. כמו שמש פנימית בתוכנו.
יש לנשמה שלנו שיעורים רבים של סביב כוח וחולשה, חוסר אונים וקבלה, כניעה והתמסרות ואנו מתנסים בזה באופנים שונים. דרך האתגרים והבחירות שלנו אנו לומדים את עצמנו.
לעיתים ההתנסויות הללו בונות בתוכנו את הכוח הפנימי.. לעיתים מביסות אותנו. מושכות אל הויתור והכניעה. אין זה שחור ולבן.. כי בתוך כל ויתור וכניעה קיים גם פוטנציאל של כוח. לעיתים צריך שיהיה שם משהו מבחוץ שיראה, שישקף, שיאמין.
המהפכה הפנימית דוחפת אותנו למסע פנימה לתוך עצמנו. כדי לדייק, כדי לעלות על הדרך שלנו.
המסע פנימה – המסע אל תוך עצמנו הוא שלב מהותי בהכרת ובניית הכוח הפנימי.
המסע לתוך עצמנו מתחיל בהקשבה פתוחה וסקרנית לעולמנו הפנימי. אנו מתחילים לחקור את ההתנגדות, את המקום שכבר לא יכול כך, מתחילים להקשיב לקולות שעולים מבפנים. אנו לומדים את עצמנו, את הדרך בה אנו פועלים, נפגשים עם התחושות והרגשות, מחזירים חלקים שהדחקנו ופיצלנו מתוכנו. אנו פוגשים זיכרונות, לעיתים לא פשוטים, מכירים באנושיות של המסע הפרטי. זה מסע של שנים.. כמו ספירלה, כל פעם מגיעים אליו מדלת אחרת.
לאחר זמן מה, אם נולד בתוכנו תחושת הכרה וערך על הדרך ועל מי שאנו, אנו מתחילים לבחור דברים שיחזקו אותנו ואת הבריאות שלנו. יש פחות הסכמה לאבד כוח, ופתיחות לעבוד כדי לשחרר הרגלים ודפוסים מחלישים.
ובאיזשהו שלב מתחילות לעלות גם שאלות גדולות, שאלות אוניברסאליות – כמו מי אנו, לאן אנו הולכים, מה מטרת החיים. שאלות אלו לא פשוטות ומטלטלות. מהיכן השאלות מגיעות? אם הם מגיעות ממקום של כוח פנימי והתפתחות הן מזמינות אותנו להתפתחות נוספת, פילוסופית ורוחנית. אם הן באות ממקום של מובסות – יש שם מקום חשוב להיות שם, עדיף לא לבד, ולחפש משמעות בתוך מה שקיים.
בתהליך הזה שמתמשך לאורך חיינו, אנו גם לומדים שעולמנו הפנימי הוא זה שמשפיע יותר מכל דבר על המציאות שלנו. הרגשות שלנו, המחשבות שלנו האמונות שלנו, העמדה הפנימית, כל אלו יושבים בשדה האנרגטי שלנו ויוצרים תנועות אלו או אחרות. אין לנו תמיד הבנה למה אתגר זה או אחר מגיע, לעיתים יש פה התנסות של הנשמה, אבל יש לנו את היכולת לברוא את הדרך שנתמודד עימו. וכדי להתמודד באופן חדש אנו צריכים גם את עולם האנרגיה והרוח. לעיתים אנו רוצים לפגוש את הנשמה.
אנו לא נולדים עם הידע מי אנחנו. אנו לומדים את זה תוך כדי תנועה והתפתחות. והעצמי הפנימי שלנו גודל איתנו.
הכרה בחיבור הרוחני
למדנו כוח פנימי ובטחון עצמי בעולם החיצוני, דרך הגשמות קטנות וגדולות. פגשנו את עצמנו מבפנים ומגיע השלב שאנו מחפשים את הגבוה שבנו. את החיבור הרוחני. מכירים ברמות התודעה הגבוהות יותר שלנו.
אפשר לקרוא לזה חיבור לנשמה, למקור, לניצוץ שבתוכנו.
ואנו זקוקים לדעת להתחבר לרמות התודעה הגבוהות שבנו, כדי שנוכל להקשיב תוך רעש החיים, שנוכל להחזיק את התדר וכוח פנימי שנוכל ללכת אחרי הדרך שקוראת לנו.
וכשאנו עולים על הדרך, כשאנו מקשיבים עמוק וגבוה, כשאנו מחוברים למהות, מושגים של כוח וחולשה נעלמים. ישנה חוויה של חיבור ללא פיצול, ללא ניגודים. חיבור שממלא אותנו ומאפשר לנוע אחרת במסע החיים.
העוצמה הפנימית מכילה בתוכה את כל הממדים – את הפיזי ואת הרגשי, המנטלי והרוחני. וברגע שאנו אחד עם כל הממדים אנו מרגישים שלם. וזה יכול להיות גם ברגעים מאוד מאתגרים.
ואין קו סיום. זה מסע מתמשך. ההתפתחות זה הריקוד שלנו עם החיים.