ריפוי קוונטי

נשמע ערטילאי?

רונית הגיעה אלי לפני כמה פגישות. רונית מרגישה מתח מאוד גבוה, מתח הקשור לראיון שיש לה סביב איזשהו פרוייקט חדש. היא איננה מבינה למה הראיון הזה משתק אותה.  יש לה ניסיון רב מאוד, היא יודעת שיש לה מה להציע ועדיין מרגישה שיתוק פנימי ויובש בפה. היא עייפה, רוצה לבטל את הפגישה, החיים נראים לה פתאום אפורים מידי וחסרי משמעות, בתחושה הפנימית היא רוצה להעלם.

אני מתבוננת ברונית, אישה נאה, עוצמתית, אישה אשר נהלה כבר פרויקטים גדולים בחייה. שתינו מבינות שיש כאן דיסונאנס בין המציאות החיצונית לבין החוויה הפנימית. היא מרגישה שיהיה לה מאוד קשה להגיע כך לראיון בשבוע הבא.

אני מזמינה את רונית שבמקום שננתח את המצב, ננסה להביא הקשבה אחרת, הקשבה לשדה חוויתי שיש בנו, שדה חוויתי רחב שמחזיק אינפורמציה חבויה (על שדות ושדות אנרגטיים ארחיב בפוסט אחר).  הזמנתי אותה להתחיל להרגיש את השיתוק שיש לה כשהיא חושבת על הראיון, נתחיל להבין מבפנים מה יושב שם.

בתחילה עולה זכרון מוכר, אותה חוויה ילדית מוכרת. היא ילדה קטנה, מרגישה דחויה בבית, דחויה בבית ספר, במיוחד בשנה ספציפית בבית הספר היסודי.

אנו נמצאות עם החוויה הזו ממקום של נוכחות, ממקום של התבוננות שקטה.. היא מכירה את המקום הזה.. את החוויה הזו. אפילו קצת "נמאס" לה שוב לפגוש את אותו מקום.

אני מבקשת ממנה לתת כבוד לכל מה שעולה, גם אם זה כבר מוכר.. ומבקשת שנרחיב נוכחות.. (גם זה לפוסט אחר). רונית עוצמת שוב עיניים, פותחת עצמה לכל מה "שרוצה" להגיע..

אנו בשקט ולאט לאט מתחילה לעלות עוד אינפורמציה, מתוך השדה החוויתי.

אמא שלי היתה ילדה דחויה, רונית מתחילה לספר. אמא שלה ניסתה להפיל אותה וזה פשוט לא הצליח..  וגם סבתא הייתה ילדה דחויה, היא גדלה בבית דתי ופרקה עול, הייתה שונה מהשאר. ואחר כך הגיעה השואה.. כולם נספו חוץ מהסבתא.. שעלתה לארץ. שקט… ואז רונית מוסיפה.. יש לי הרגשה שהתחושה של הדחייה היא תחושה בין דורית ארוכת דורות, והיא קשורה לנשים במשפחה.

היא אומרת זאת ומגיעה תחושת רווחה.

כאשר מגיעה תחושת רווחה, אני יודעת שהגוף מספר לנו שאנו נוגעות במקום הנכון, וכמו נכנס אויר למקום שהיה מכווץ כל כך הרבה זמן.