ריפוי שלם מכיל התרחבות
ריפוי הוא חיבור האדם לכל ממדיו, הפיזיים הרגשיים והרוחניים. ריפוי שלם מביא תחושה של התרחבות.
אני יושבת על ההרצאה שאני עתידה להעביר בכנס הפסיכיאטרים הבינלאומי הקרוב הדן בנושא של פסיכיאטריה ורוחניות. אני חשה שמחה גדולה על ההכרה שניתנת בעולמות האקדמיה והטיפול לממד הרוח כחלק מבריאותינו הנפשית, כחלק משמעותי בריפוי.
אני נזכרת בכל כך הרבה אנשים שפגשתי במהלך שלושים השנה בהם אני מטפלת, באותם מפגשים בהם הרוח קיבלה מקום, בחווית הרחווה שהגיעה בתוך התהליך, התחושות החדשות שהתעוררו, בהתרחבות הגוף. פעמים זה נראה כמו לצמח שפתאום קיבל מים והזדקף לאחר זמן ארוך של חוסר. עם הזמן ומתוך התהליך נולדה משמעות חדשה, משהו השתנה בכל המערך הפנימי. החיים קיבלו עוד זווית.
לפעמים כניסת הרוח כמו נגעה לרגע, כמו לרגע נכנס אור בסדק שנוצר, מאיר את המערכת הנפשית באור רך. לעיתים העבודה עם ממד הרוח היתה חלק אינהרנטי בכל המסע הרגשי.
למדתי עם השנים לתת לרוח יותר ויותר מקום, להעיר את התודעה הרוחנית שבאנשים, להזמין את הממד הזה לתוך התהליך. למדתי להכיר את רגעי הנס שקורים מעצמם ובו זמנית להבין שאנו צריכים לפתוח פעמים רבות את הדלת, להזמין, ליצור אפשרות בזמן הנכון.
לתהליך השלם פנים רבות. עלינו לפגוש את הגוף ולדעת לעבוד עימו, לבנות קרקע ומיכל יציב, לתת מקום נוח לעולם הרגשי ולהתחבר למקורות גבוהים יותר אשר בתוכנו. למדתי את חשיבות האיזון בין כל הרמות. שאנו נהיה באיזון.
יש לנו תודעות שונות, תודעה פיזית, רגשית, מיסטית, אוניברסאלית ועוד. אנו רוצים ללמוד לעבוד עם כולם. כולם הם אנחנו. לדעת את הממדים זה כמו לדעת לעבוד עם כל הצבעים בפלטה האנושית שהיא אנחנו. לדעת לעבוד עם החומר, עם הממד הפיזי, עם ההגשמה שלנו בחיים האלו, להכיר בעולמות הרגש שבנו, שמכתיבים את הדרך בה אנו פעמים רבות פועלים, ולתת לאור ולרחב להיכנס, להתחבר לנשמה שלנו, ודרכה למהות שהיא מתחת לכל הדברים.
אני חוזרת להרצאה שאני מכינה.. זה השלב בו אני מכמתת את כל התהליכים, את כל הסיפורים – רואה את "מאחורי הקלעים" של התהליכים, אוספת זאת לכדי ידע חדש.
ואני פתאום נזכרת באוסנת, אותה לא ראיתי כבר כ 5 שנים. אני נזכרת ברגע מאוד מיוחד שאפשר היה לצאת מהסיפור "הרגיל" של ילדה שכלואה בדפוס של ריצוי ולפגוש מרחב של חופש בתוכה.
אוסנת – עבודה עם רמות תודעה
את אוסנת ליוויתי כשנה. הרבה נושאים, הרבה אתגרים עלו במהלך המפגשים כשבבסיס, מתחת לכל הדברים היתה תמיד תחושה של בדידות קיומית, חוויה שהיא אינה יכולה להיות היא, חייבת להתאים ולרצות על מנת לזכות במקום ובאהבה. היא חשה שאינה יודעת כבר להביא עצמה באופן אוטנטי, שבויה בחיי היומיום בתוך ריצוי, בתוך מקום שחייבת שהסביבה תהיה מרוצה ממנה. זה יותר חזק ממנה. החרדה לא "לספק את הסחורה" היא בלתי נסבלת, דוחפת אותה להמשיך לתת את מה שמצפים או לפחות את מה שהיא חושבת שמצפים ממנה.
אני נזכרת באותו המפגש ששוב פגשנו את תחושת הלבד שלה, עם המאמץ התמידי לרצות, כדי להיות נאהבת, כמובן שזה עלה סביב נושא ספציפי שעלה באותו השבוע. במרחב הטיפולי באותו סשן אוסנת הבוגרת פגשה את "אוסנת הילדה הקטנה" שנאבקה כל כך הרבה שנים עבור תשומת לב. שרק יראו אותה. היא חשה את העייפות שנמצאת בגוף, כמה מאמץ כל כך הרבה שנים.
הזמנתי אותה לשהות עם התחושה המורגשת בגוף, לתת לעייפות הזו מקום.. להקשיב פנימה.
אנו עם התחושה.. נותנות לה מקום. בלי לתקן, בלי לבקש משהו. אני יודעת שמתחת לכל תחושה ישנה אנרגיית חיים.. היא צריכה זמן כדי לבצבץ..
ואכן פתאום אחרי זמן מה זה הגיע..
אוסנת: "אני חשה בתוך העייפות כמו משהו חדש.. רגע, זה מרגיש כמו אנרגייה של חופש". זה אכן היה מפתיע.. אבל אמיתי.
אני מבקשת ממנה לתת לחוויה החדשה מקום, גם אם היא עדינה.. לשים לב לחוויה בגוף. אוסנת בשקט.. מקשיבה לתחושות הגוף.. שתיקה ארוכה בחדר.
מתוך ידיעה שזהו טעם חדש עבור אוסנת, שכל חייה חיה בתוך דפוס הריצוי, כמו שבוייה בו, חשוב לי לעגן את התחושה הזו של החופש בתוכה.
לאחר רגעים ארוכים אני שואלת בשקט "איך זה להרגיש את עצמך כמישהי שיש לה אנרגיה של חופש?"
והיא עונה לי לאט – כמו בודקת את זה בתוכה – "זה מרגש לחוש זאת בדרך כזו, לדעת שיש לי את זה, באופן טבעי, בגוף.. " ואני מבקשת ממנה להעמיק את החוויה, לתת לעצמה להיות עם התחושה כפי שהיא מורגשת בגוף.
עבר זמן, ואני חשה בתוך הרגע האינטימי הזה, שניתן לעבור לממד נוסף. אני חשה בגוף שלי שיש משהו פתוח, שיש משהו שרוצה עוד מרחב התפתחות ואני שואלת אותה אם אנו יכולות לנסות משהו. אוסנת מהנהנת בראש, ואני מזמינה אותה לצעד הבא:
"בואי תראי, אם זה אפשרי, רק אם זה מרגיש נכון, להניח לרגע בצד את כל הסיפורים שאת מכירה, את כל הדפוסים, את כל מה שלמדת, רק לרגע – להניח בצד, ולהיות אנרגיית החופש עצמה"
אוסנת מהנהנת. היא שם.. היא אנרגיית החופש בעצמה. ואני בשקט נמצאת במרחב הרחב הזה איתה. אנו כבר בתודעה אחרת .. במקום שהוא לפני כל הדפוסים שבנתה לעצמה.. במקום של אנרגיית חופש נקייה.
לאט לאט מתחילה תנועה פיזית בגוף של אוסנת. כמו תנועת ריקוד קטנה בתוך הכיסא, כמעט שלא נראית אך מורגשת.
וכשאני שואלת אותה האם עכשיו, מהמקום הרחב היא יכולה להתבונן על "אוסנת הילדה הקטנה" (זו שהיינו עימה בתחילת המפגש) היא משיבה – "הו, אוסנת הקטנה רוצה לרקוד, ואני רוצה לרקוד איתה".
ואני בשקט.. מזמינה אותה להיות במרחב החדש הזה.
בסיום התהליך, כששאלתי את אסנת מה היה לה משמעותי בתהליך שעברה, השיבה שבעיקר העובדה שיכלה לעזוב לרגע את הסיפורי המוכר, ולחוש אנרגיה טהורה, שאינה קשורה לסיפור, ולהרגיש שזה קיים בתוכה. "זה היה לרגע קט. לא יכולתי להישאר שם זמן רב, אבל הייתי שם". וכשאמרה זאת, עלו דמעות בעיניה.
כחמש שנים עברו ובזמן כתיבת המילים הללו אני חשה מחדש את ההתרגשות, את החיבור העמוק והרחב, את ההתרגשות של הרגע ההוא.. מתחברת דרכה לאנרגיית החופש שבתוכי.
