להכיר ברוח כחלק מהתהליך הטיפולי

הסיפור של אמנון

אמנון (שם בדוי).

אמנון הגיע אלי בגלל מצוקה זוגית אך מהר מאוד התחוור שהמצוקה הגדולה יותר שלו זה ניהול החרדות שהוא חווה על בסיס יומי. הלילות הן לא לילות, ובימים הוא מתפקד ליד ועם חרדות שתוקפות אותו ללא שליטה. לעיתים תוך כדי עשייה, לעיתים סתם על הדרך.

אמנון הוא מנהל חברה ואחראי על לא מעט אנשים, ודבר זה מאוד מכביד עליו. הוא אפילו חושב לסגור את החברה מתוך הלחץ הזה, המועקה, האחריות והפחד שיבוא יום ולא יוכל לנהל את כל השדים שרצים בתוכו. הוא רגיל להיות חזק, זה שכולם באים לספר לו את הבעיות שלהם, זה שפותר דברים בקלות. אף אחד לא יודע מה עובר עליו.

זו הייתה הפגישה החמישית ביננו, עדיין לא ממש מכירים כאשר הוא סיפר לי על הרצאה מאוד חשובה שעליו להעביר מול העובדים ובנוכחות חלק מהמשקיעים בחברה. בעבר להעביר הרצאות ולעבוד עם מצגות היה משהו שיגרתי ולא היה נבהל מכך. הפעם זה נראה לו כמו לטפס על הר שהוא גבוה מידי עבורו. הוא פחד שלא יהיו לו מילים, שהחרדה תייבש לו את הפה, שיראו אותו רועד, שהוא לא יוכל באמת לדבר. הוא רצה לבטל את הכל, אך גם ידע שאינו יכול.

הפרזנטציה אמורה להתרחש יום לאחר המפגש.

אחרי כרבע שעה של שיחה אני מבינה שכדי שיכול מחר לעמוד מול האנשים אנו צריכים עזרה רחבה יותר, אני צריכה כאן את הרוח.

לא ידעתי עדיין איך אמנון יגיב אך ניסיתי. שאלתי אותו – אמנון, אנו מכירים זמן מאוד קצר ואינני יודעת מה החיבור שלך, ההתיחסות שלך אל הרוח.

אמנון הסתכל עלי – לרגע יצא מבועת החרדה – פתח עיניים וחייך. הוא החל לספר לי את הסיפור האישי שלו סביב רוחניות, תהליך עמוק שעבר עם עצמו לפני שנים רבות, ואירוע מכונן אחד. באירוע הזה הוא בקש מעומק ליבו משהו – משהו שממש רצה – ושלושה שבועות לאחר מכן בקשתו התמלאה. זה היה כל כך לא צפוי מבחינתו, הוא הרגיש שהוא לא לבד. שיש משהו ששומע אותו. שבקשות מתמלאות.

בקשתי ממנו להיות עם החוויה הזו, החוויה שיש משהו שמקשיב לו, שהוא לא לבד.

ולאחר מכן שאלתי אותו אם היו עוד מצבים שבהם הוא חווה חיבור רוחני, משהו רחב, שהוא לא לבד. והוא החל לספר לי על עוד סיפורים ובעיקר זיכרון משמעותי שהתרחש בטיול הגדול שלאחר הצבא. אחרי טרק ארוך ומפרך בתוך יערות סבוכים, כשפתאום נפתח הנוף, עומד על קצה ההר, מביט על כל הנוף מסביב, הרקיע, האגם שלמטה, השקט, הניקיון באוויר, מרגיש מחובר, מרגיש אחד עם כל הטבע, קרוב לאלוהים.

היינו עם החוויה הזו שהחלה שוב לחיות ב "כאן ועכשיו" בגופו ובתודעתו.

הוא מודה לי שעזרתי לו להזכר.

הפגישה עומדת להסתיים ואני שואלת אותו מה הוא יכול לקחת מכאן למחר, בזמן שיעביר את הפרזנטציה. והוא עונה לי את הזכרון הזה, את הידיעה הזו שאני לא לבד. ואז מוסיף, ובכל רגע שארגיש שהאדמה רועדת.. אני אזכר ברגע הזה שאני על קצה ההר.. הרגע הזה שאני מחובר.

חייכתי, ראיתי אותו יוצא עם איזשהו זקיפות חדשה. בקשתי שיסמס לי לאחר אותו היום. אמנון עבר את היום ההוא בשלום, ואף הרגיש שיכול היה לזמנים מסויימים להנות.

כמובן שאנו ממשיכים לעבוד עם נושאים שונים שהחרדה יושבת עליהם, אך יש לנו מנעד רחב יותר של כוחות לעבודה.