האם תהליך טיפולי הוא גם תהליך רוחני –
הכמיהה להתחבר לנשמה
שילובים של גוף, נפש נשמה ורוח זו פרקטיקה של חיים, זה לא משהו שקורה ביום אחד. זו למידה שבונה דרך, משמעות, כוח פנימי ופרספקטיבה רחבה של חיים.
האם אנו יוצאים לדרך הזו של מודעות רק כשאנו בשבר? או האם אנו שומעים איזושהי קריאה פנימית לחקור, להבין, מרגישים שיש איזושהי אמת גדולה יותר ממה שאנו יכולים לראות, ממה שלמדו אותנו.
סיבות שונות מביאות אותנו לעלות על הדרך הזו, של חקירה ולמידה אישית. פעמים רבות "אין לנו ברירה". למרות שהחיים בסדר, העבודה בסדר, גם המשפחה בסדר ישנה איזו תחושה של הרדמות, של "זה לא זה" ואי אפשר להצביע על משהו מסוים. משהו חסר את החיוניות. כמו שטלי יכלה לומר לי "הכל בסדר, בסה"כ החיים שלי דבש. אבל משהו חסר, ואינני יודעת להצביע ולומר מה".
וכך היא הגיעה אלי, מרגישה קצת אשמה שעם כל המתנות שיש לה בחייה היא מרגישה חוסר חיות, לא מבינה את הסיבה האמיתית, העמוקה לחיים האלו. למרות שהכל בסדר גם אין לה בעיה לוותר על החיים. אין לה בעיה שיסתיימו.
ואנו מתחילות את הדרך המשותפת, פוגשות את סיפור חייה, פוגשות את עולמה הרגשי. משהו מתחיל לקבל פרימה, חלקים מתחברים, סיפורים מקבלים מקום, ותובנות מגיעות ויחד עם זאת, משהו מהותי עדיין לא קורה.
אנו פוגשות גם את הגוף החווה של טלי.
ישנם רגעים של תחושה, חלקים אחרים התחושה כמו אחרי הרדמה, מרגישה את הגוף אך איננה יכולה להעמיק בשום תחושה.
וכשמשהו מתרכך, ואפשר לשבת יותר בנחת, מגיעה השאלה המשמעותית – "למה אני כאן",
"למה אני כאן בחיים האלו, חייבת להיות מטרה. חייבת להיות לי מטרה שהיא לא קשורה להישגים חיצוניים".
ואנו עברות לרמה נוספת – לרמה הרוחנית.
כאשר החלק הגבוה שבנו, אפשר לומר הנשמה מחליטה להתגשם בגוף ולעבור דרך החיים הארציים יש שם מטרת למידה, תיקון והתנסות. לפעמים המטרה היא לפתח משהו, איזושהי איכות או כישור, לפעמים זה להשלים עוד שלב בתוך קשר, לפעמים זה לתת למשהו גדול יותר מעצמה, מתוך תבונתה והמסע שעשתה עד הלום. לוקח לנו פעמים רבות שנים להתחיל לחפש את הקשר העמוק הזה, הרוחני, הראשוני, עוד בטרם ההגשמה בגוף. שכחנו אותו כדי שנוכל לתפקד בחיים אלו, ברמה הקונקרטית, ולבנות לנו התנסויות חדשות. מגיע הרגע שמשהו מתעורר בנו למסע הזה, לחיבור מחדש. אי אפשר יותר שלא.
בחיבור הרוחני פעמים רבות מתחיל תהליך הדרגתי של היזכרות, של חיבורים, של חיבור לאני העמוק. לפעמים זה מגיע רק בתחושות (אני שומעת לא פעם אנשים מדברים על מוכרות, על תחושה של חזרה הביתה.. ) ולפעמים עולים תכנים וזיכרונות. זהו תהליך שבא והולך, לעיתים ברור יותר לעיתים עמום ומרוחק.
ובתהליך הזה, משהו מתחיל להשתנות, בגוף.. בנפש.. בתודעה. התחושה היא של אנרגיית חיים חדשה או כוח חיים שמתחיל לעבוד. לעיתים זה נראה כמו פרח שכמעט נבל ומקבל מים, ועליו מתיישרים. אנו מתחילים להתחבר לשורשי השמים שלנו. וזה מרווה רגעים מאוד מיוחדים.
טלי מתחילה להיזכר ברגעים מאוד משמעותיים – למשל על בוקר מסוים בים, באמצע החורף, גשם זלעפות ניתח על החוף וזה לא מפריע לה, הולכת על החוף, מרגישה את עוצמתו של היקום, מרגישה אותו מהדהד לה בחזרה, מרגישה חלק.
ואז מגיע עוד זיכרון, מרגישה מחוברת לאיזושהי קרן אור גדולה, נראית כמו זרקור אור של תיאטרון אשר יורדת מהשמים, והיא בתוכה. ובהזכרות התאים בגופה מתחילים שוב להתעורר לחוויה, חווית התרחבות שקטה.
והזמן שבו החלה לצייר… ועוד.. כך נאספים הרגעים.
ואני שואלת אותה – מה הנשמה שלך באה להתנסות? מה המטרה? ואני מוסיפה שישנם מטרות שונות, הרבה תקופות חיים מתנקזים ברגע אחד, זו איננה שאלה גורלית – זה רק מה שהיא יכולה לראות בקלידוסקופ האישי שלה עכשיו.
והיא מסתכלת עלי, לא ממש עונה, לא ממש יודעת. ואני שואלת אם אני יכולה לשקף לה משהו שאני רואה, ונראה איך זה מרגיש לה..
"זה נראה שבאת ללמוד להתחבר לאנרגיית החיים. באת לחקור אנרגיית חיים. לדעת את ההבדל המהותי מתי זה סתם, זה תפקוד, זו חרדה, זה שעמום ומתי זה חיבור בין שמים וארץ, חיבור לכוח החיים ולמשהו גדול יותר, חי יותר וההבדל בין השניים"
משהו במבט העיניים שלה ניצת, כמו שהדליקו נורה. היא יכולה לראות את זה ופתאום גם להכיר ברגישות שלה שכל הזמן גדלה לאותה אמת. כמו מיתר של גיטרה שהיה שנים קרוע והיום הוא מתוח באופן כל כך מדויק שאינה יכולה לסבול צרימה.
"מהמקום הקשה שבאתי ממנו, סגרתי את הלב, סגרתי את התחושות ולמדתי לעשות את כל מה שצריך כדי שיהיה בסדר. אז הקמתי חברה, נישאתי, יש לי בעל טוב, המצב הכללי בסדר, ידעתי לבנות לי בטחון שהיה כל כך חסר לי בילדות. אבל המשימה הגדולה שלי היא לחיות. ולזהות מתי יש חיים ומתי לא. משימת החיים שלי זה לחיות מחוברת לאנרגיית החיים".
היא מסתכלת עלי, ושתינו נפגשות.
ואני יודעת שהיא עלתה על הדרך, אני יודעת שנרקמה לה משמעות.
