אינטגרציה של ממדים

פרספקטיבה הוליסטית בתהליך טיפולי,

כמאפשרת תחושת שלמות ושייכות

אקשטיין יפעת

מבוא: השלמה ולא ניגוד

התהייה לגבי מהות האדם ואישיותו העסיקה מאז ומתמיד פילוסופים, משוררים, מטפלים, אנשי רוח ועוד. תקופות שונות של התפתחות אישית וחברתית הולידו פריזמות שונות של התייחסות לנושא רחב זה. הדינמיקה בין מהות לאישיות, בין נראה לבלתי נראה, בין היותנו מקושרים לנפרדות, כל אלה ועוד היוו חלק מהשאלות הקיומיות, המשקפות הבנות שונות, לגבי מהות האדם והתפתחותו.

המתח בין אחדות לנפרדות, בין מיזוג לאינדיבידואליזם, נתפס לעיתים כמתח שבין ניגודים. ממד האחדות מדגיש את היותנו מקושרים לממד רחב, רב ממדי, חי ושלם, של היקום, את היותנו חלק ממעגל החיים השלם. הממד האינדיבידואלי מדגיש את היותנו נפרדים ושונים, התגלמותנו בעולם החומר והמעשה. ממד זה כולל את המסע הפסיכולוגי האישי של האדם, בניית זהות עצמית ומימוש עצמי ייחודי.

בתחום הטיפול, התייחסות לשני ממדי קיום אלה (ממד האחדות והממד האינדיבידואלי) לא כמנוגדים, אלא כאחד, מאפשרת אינטגרציה בתוך התהליך עצמו ומשפיעה על המטרה הטיפולית הגדולה – להרגיש שלמים. העבודה עם השדה החווייתי מאפשרת קשר ישיר עם ממדים אלו ב"כאן ועכשיו".

מאמר זה מציע התייחסות לשני ממדי הקיום הללו כמשלימים, דרך אינטגרציה ביניהם. זאת מתוך הבנה, כי תפיסות אלה אינן מנוגדות זו לזו וכי שילובן יוצר תחושה וחוויה של שלם, המאפשר חיבור ותחושת שייכות, בד בבד עם נאמנות לייחודיות ולתפקיד הייחודי של היחיד.

רקע כרונולוגי: מקהילתיות לאינדיבידואליזם

בתרבויות השבטיות הקדומות הפרספקטיבה ההוליסטית והרוחנית היתה (ובכמה מקומות עדיין) חלק אינהרנטי מחיי היום יום. במציאות חיים זו בני האדם חיו והתייחסו לאנרגיית החיים הפועמת בכל דבר חי ולתדר של הדברים, חוו את הקשר ביניהם כרשת קוסמית של הוויה.

"כל דבר מסביב חדור אנרגיה רוחנית, ויש לו חשיבות. זה כולל את כל החיות, הצמחים, האנשים, האבנים והמינרלים, את האדמה, השמים, השמש, הירח והכוכבים ואת כל היסודות, כמו הרוח, המים, האש, הרעם, העננים, הברק והגשם – כולם משולבים במערכת מורכבת של תלות וקשרים הדדיים". (Garrett J.T. and Garrett M.T, 1996)

מדובר במציאות שבה בני האדם חיים בטבע, מרגישים חלק ממנו ונושאים בתוכם הבנה עמוקה של החיבור והקשר בין ברואי היקום, כתהליך אחד ושלם. מתוך פרספקטיבה זו, לכל אחד יש מקום בעולם ואחריות לשלם כולו. כל דבר תורם, משפיע ומושפע בתוך המערך הכולל. ברמה האישית, האדם מרגיש שייך. אף אחד ושום דבר לא נותר מחוץ למעגל. "לכל אחד סיבה קדושה לקיומו ומטרה בתכנית הגדולה של היקום. יש לכבד את כל הדברים כחלק חשוב ממעגל החיים השלם. היחס שבין כל חלק לחלקים האחרים הוא היוצר את זרימת האנרגיה המיוחדת המכונה 'חיים'… בין אם אנו מודעים לכך או לא… אנו חיים בעולם שכל חלק בו משפיע על כל חלק אחר… אנחנו מתקיימים בצוותא". (Garrett, 1996)

הרולד טוקאני (Harold Tookenay)*, איש מסורת אינדיאני, מבטא בדבריו כיצד הבנה זו של היותנו מקושרים, טבועה עמוק בחיי הקהילה האינדיאנית: "אני תמיד הרגשתי וידעתי, שלכל האנשים בקהילה שלי יש תחושה עמוקה של חיבור רוחני, אשר קושר אותנו לאדמה, אשר לה אנו קוראים אמא אדמה – האמא הראשונה שלנו. אנו מכירים בכך שהכל ביקום מקושר, וזה מחזיק אותנו כבעלי אחריות עמוקה לשמר תחושה של שקט ושלום פנימי. זוהי תחושה עמוקה… אנו חשים זאת בגופנו. אני זוכר את אמי ואת אבי, כיצד הם היו מחוברים לאדמה, כיצד הם עבדו… את האגמים, הנהרות, החיות, הציפורים… כשגדלתי, כל זה היה טבעי עבורי… לסיפורים ולאופן שבו הם סופרו יש תרומה רבה להבנה זו… מתישהו, עם הזמן, איבדנו את זה, אבל אנו יכולים לחזור לשם… אנו חייבים לעשות זאת עבור הישרדות הפלנטה. האמונה שלי, שכל הילידים (האינדיאנים) הם בעלי ההוויה הרוחנית הזו עם העולם… חווים את היותנו מקושרים, את הקשר".

מדבריו של טוקאני ניתן לחוש את החיבור העמוק לסביבה, הן זו הקרובה והן הרחבה, חיבור אשר מאפשר לבני האדם להכיר את הטבע המתרחש, על כל גווניו, ולצפות בתהליכים. חיבור זה הוביל אותם לפתח מערכת יחסים מיוחדת ומכבדת עם הטבע ועם הרוחות, כחלק מחיי היומיום, מתוך חוויית הקהילה האנושית כחלק אינהרנטי מהשלם ומתוך חוויית מסגרת ברורה של בטחון ושייכות כקבוצה, בה מחויבים החברים לטובת הכלל.

גישות הריפוי בחברות אלו הושפעו באופן ישיר מפרספקטיבה רוחנית והוליסטית זו, אשר התבטאה בדרכים שונות. פעמים רבות תהליך הריפוי לא היה רק בין האדם למרפא, אלא תהליך שלם אשר כלל בני משפחה ואנשים מתוך הקהילה, אשר התבקשו להיות חלק מטקס הריפוי. הטבע שמסביב היה חלק ומשאב לתהליך, כמו גם החיבור לאלמנטים שונים ולרוחות. בתהליך זה המטופל לא נותר לבדו.

המרפא, בעל רמת מודעות הוליסטית–רוחנית רחבה, החזיק באמונה עמוקה להיות היקום כולו מכוון ותומך בתהליך הריפוי. הוא היה בעל יכולת לחוות את המציאות רבת הרבדים, נסמך על ידע כי בני האדם מתקיימים בממדים רבים ואף חקר ממדים אלה. המרפאים היו בעלי יכולת ונסיון בהתקשרות עם ממדי קיום גבוהים ועריכת טקסי ריפוי הכוללים טרנסים ודיבור עם רוחות.

התפתחות האינדיבידואל: התמחויות ופיצולים

לאורך מאות בשנים חל תהליך של התרחקות והתנתקות מחיים שבטיים ומהקרבה של האדם לאדמה. קהילות שונות, שהיו מורגלות בחיים שבטיים, מצאו עצמן מופרדות משורשיהן, דבר שפגע באופן עמוק בתחושת השייכות ובחיבור לשלם. מלחמות ואירועים טראומטיים בין-אנושיים, גם הם פגמו במרקם האחדות.

תהליך זה של התרחקות הואץ בזמן המהפכה התעשייתית באירופה במאה ה-18, עם המעבר מחברות כפריות לחברות עירוניות-תעשייתיות וההתפתחות המהירה בתחום הטכנולוגיה והמדע. שינויים אלה הביאו להעמקה ולחידושים בתחומי ידע רבים, לפיתוח משאבים ולייצור מאסיבי והמוני של טכנולוגיות חדשות בעלות השפעה על הסביבה הקרובה והרחוקה ולהתקדמות בהבנתנו המדעית את העולם שבו אנו חיים. תהליך זה עודד התמקצעות בפרטים והתמחויות, אך יצר גם פיצולים בין תחומי הידע השונים ועודד היווצרות קטגוריות ותת קטגוריות של תחומים. בני האדם התרחקו מהבנת השלם הכולל.

בפן האינדיבידואלי עבר האדם שינוי פנימי וחיצוני אשר עזר לו לפתח תחושה של עצמי (self) ייחודי, בעל רצון ויכולת לבטא ולממש עצמו, להגשים את עצמו בחברה. זהו תהליך פנימי של גילוי עצמי, מתוך רצון לדעת מי הוא, לעמוד על שלו, לחקור, לפתח דברים בדרכו הייחודית. במקביל, התרחק האדם מהיכולת לראות את העולם הסובב אותו בפרספקטיבה רחבה, להבחין בקשר העמוק שבין הדברים. נוצרה הפרדה בין חוץ לפנים. האדם היחיד הלך והתרחק מתמונת השלם ואיבד בהדרגה את חוויית עצמו כחלק בלתי נפרד מסביבתו. חייו אינם תלויים עוד בקהילה הקרובה, הסובבת אותו ואין הוא חש עצמו עוד כשותף מלא בתהליכי החיים. נוצר שבר בתפיסה ההוליסטית-רוחנית. תפיסת היותנו מקושרים לרשת אחת, כמעט נעלמה.

הפסיכולוגיה הינה אחד משדות הידע שעברו התפתחות מואצת בשנים אלה, בין השאר מתוך רצון לתת מענה לבדידות האדם ולקשיים הרגשיים שעימם הוא מתמודד. התפתח ערוץ שלם של מידע לגבי התפתחות העצמי, בצד הבנה עמוקה לקשר שבין מילוי צרכים ראשוניים של שייכות וקשר, כמכריעים להתפתחות האינדיבידואל במהלך חייו. תחום זה שם דגש על אישיות האדם ועל התפתחות האני והחשיבות של תהליך פיתוח העצמי, למען הגשמה במעגלי החיים השונים. נוצרו גישות וטכניקות שונות, אשר מדגישות אספקטים ספציפיים בתוך התהליך הטיפולי. נולדו התמחויות ותתי התמחויות, אשר העמיקו בידע הקיים מחד, אך גם יצרו גבולות בין שדה לשדה מאידך.

גם בתחום זה ניכר, כי התחושה הטבעית, האינהרנטית, של קשר בין הדברים, נפגמה. האינדיבידואל קיבל מרחב טיפולי, שבו יש מקום להתפתחות אישית ויצירתית, אך איבד את הבנת הקשר בינו לבין החברה ואת השפעות הגומלין של קשר זה על בריאות שניהם. במידה רבה אנו פוגשים בשלב זה נפש המרוכזת בעצמה, מבלי יכולת לראות את השפעתה על הסביבה ואת השפעת הסביבה עליה, ושאינה יודעת לפעול או להיות נתמכת בתוך הקשרים גדולים ממנה.

במהלך השנים ניתן לפגוש מספר מטפלים מובילים, אשר חוו תובנות מיוחדות וחשו את המרחב הרחב וביטאו זאת בכתביהם. קרל גוסטב יונג תבע את המושגים: "ארכיטיפ" ו"תת מודע קולקטיבי". קרל רוג'רס, מאבות הזרם ההומניסטי, דיבר על אותם רגעים מיוחדים בתוך התהליך הטיפולי, שבהם ניתן לחוש שיש מרחב גדול יותר של קשר וחוויה. ניתן לומר, כי ניצוצות אלו של הבנה לא שינו את הלך הרוח הכללי, וכי ממד זה של קשר ההוליסטי-רוחני לא הפך לחלק אינטגרלי-מרכזי בתוך החיים בכלל או בפסיכותרפיה בפרט, כממד טבעי וחי. התפיסה והתחושה הרחבה של היותנו מקושרים ושייכים לשלם, למודעות רחבה יותר, כמעט אבדה. האדם בתהליך נותר מבודד.

כיום אנו חיים בתקופה שבה החברה מתעוררת ל"יותר", מתוך תחושה שמשהו חסר, מתוך כמיהה וגעגוע לדבר שלם. גם המטופלים וגם המטפלים מחפשים אחר דרכים להרחיב את התחושה של קשר והיותם מקושרים ושייכים למשהו גדול יותר, מתוך רצון לרפא את חווית הבדידות המשותפת.

נתיב החיים: כמיהה לשלם

אנו מתחילים את המסע הפרטי בתוך משפחתנו, ממשיכים דרך מערכות יחסים שמחוץ למשפחה, חברים, קבוצת השווים, מערכות החינוך ועוד. דרך החוויות האישיות בחיים והשותפות בתוך מערכות יחסים, אנו בונים את הזהות שלנו, מפתחים תפיסות עולם ומשמעות, פועלים להגשמה עצמית. דרך הגוף אנו יכולים לחוש, להרגיש את הרגשות, לחשוב ולהתחבר לרוח שבנו. כל הרמות הללו: גוף-נפש-מחשבה-רוח, מסייעות בידינו לעבור את תהליך החיים, להתחבר, ליצור משמעות ולהתפתח. ממדי הקיום השונים מתקיימים בנו כמטריצה דינמית אחת.

תהליך התפתחות זה מכיל אתגרים רבים, מאבקים, התמודדות עם הצלחות ואי הצלחות ועוד, מאפשר לנו לבנות את זהותנו, את הסלף (self) הפנימי שלנו, ולמצוא את דרכנו הייחודית בעולם. דרך שלבי החיים השונים אנו ממשיכים לעצב את זהותנו ולהשיל את מה שמיותר. אנו משקיעים מאמץ רב בתהליך הספרציה-אינדיבידואציה, התרה פסיכולוגית מתסבוכות רגשיות ומציאת הקול הפנימי. תהליך זה כולל את הצורך להכרה, להגשמה עצמית, לקבלה וליצירת טביעת האצבע המיוחדת שלנו בעולם. העולם הרחב זקוק לצבע המיוחד שלנו, לאנרגיה המיוחדת של כל אחד ואחד, כמו שהטבע זקוק לסוגים שונים של עצים, תפוזים ולימונים, עצי אלון ועצי אורן – כל אחד חלק משמעותי בשלם.

הליבה שלנו מכילה ממד שאינו פיסי. לעתים אנו מכנים אותו מהות פנימית, מקור, מהות רוחנית, או הנשמה שלנו. זוהי הוויה פנימית, מקום בעל תדר מיוחד, מעודן. אין זה עוד מקום ב"תוכנו", אלא מצב של הוויה, ממד נוסף של קיום, אשר מהדהד באופן ישיר עם המרחב האחדותי של היקום. במקום זה אין "אני" או "אתה", כפי שזה בא לידי ביטוי בממד האינדיבידואלי. בחיבור ער לממד זה אנו יכולים לחוש אחד עם כל הדברים, שדה אחד שבו כולם משתתפים.

כאשר אנו חווים את הקשר שלנו באופן ישיר עם המרחב האחדותי, ניתן לחוש שיש משהו גדול מאיתנו, והתחושה היא של התרחבות והקלה. האיכויות של ממד זה הן טהורות, אינן קשורות ל'סיפור" או לפרטי אירוע זה או אחר. זו איכות טהורה של אהבה, שלווה, אנרגיית חיים, חופש. חיבור לממד זה מאפשר לחוש באופן עמוק חיבור למהות שלנו, ללא הפיצולים (החלוקות/השברים) שאנו חווים כפרטים.

נראה, כי ליקום יש דרך מיוחדת לעורר אותנו לממד זה של קיום. רגעים בחיי היומיום מהדהדים ומשקפים לנו ידע זה, בדמות צירופי מקרים משמעותיים וסינכרוניות מפתיעה שמתגלה לנו. ברגעים אלה אנו מרגישים שיש משהו שהוא "יותר", מעבר לנתפס בחושים הרגילים. ברגעים אלה ניתן לחוש את היותנו חלק מרשת גדולה ומקושרת.

ניתן לדמיין זאת כמו רשת ענקית, כמו רשת של עכביש בעלת סיבים מאוד מעודנים. צורות שונות משתקפות מהרשת, צבעים רבים, בוויברציות עדינות של חיים. אנו חלק מרשת זו, ממוקמים ונעים בתוכה, כמו אבני קוורץ משגרים אנרגיה דרך מחשבות, רגשות, כוונות, דמיון, מלים, פעולות ועוד. זהו מופע של אנרגיה, של אור. הרשת מורכבת מפרטים בעלי צורות ותדרים שונים, אשר כל אחד מהם משפיע על הרשת ומושפע ממנה. לכולנו יש מקום בעולם, וביחד אנו יוצרים תנועת חיים.

רשת זו, אשר מוזנת כל הזמן בתהליכי חיים, מכילה כמות אדירה של אינפורמציה, וכולנו מכילים אינפורמציה זו באופן סמוי או מרומז, חוצים אחד את השני ואת כל הדברים החיים. אנו מקושרים לשדה המשותף כל הזמן, בזמן הווה, עכשיו. זהו קשר המכיל את ההיסטוריה האינסופית שלנו, כמו גם את הצעד החבוי הבא, כפרטים וכחברה, כשלם. האינפורמציה אינה ממוקמת על הרשת כתכנים מופרדים או כסיפורים, אלא כפי שזה מתגלם בנו ברגע ההווה. ה"אני" בזמן ההווה כולל הרבה מאוד אלמנטים, אשר משתתפים בתהליך, כמו שניתן לראות בדוגמה הנפלאה שרשם המורה הבודהיסטי טיך נאת האן:

"כמו שחתיכת נייר היא הפרי, קומבינציה של הרבה אלמנטים שיכולים להיקרא אלמנטים שהם אינם נייר, האינדיבידואל עשוי מאלמנטים שהם אינם אינדיבידואל. אם הנכם שיר, תיטיבו לראות בבהירות שיש ענן שנע בתוך חתיכת הנייר. ללא הענן לא יהיה מים. בלי המים, העצים לא יוכלו לגדול. בלי עצים, לא תוכלו לייצר נייר. אז הענן הוא כאן. הנוכחות של העמוד הזה תלויה בנוכחות של הענן. הנייר והענן כל כך קרובים. בואו נחשוב על עוד דברים, כמו למשל שמש. השמש היא מאוד חשובה בגלל שהיער לא יכול לגדול ללא השמש, ובני אדם לא יכולים לגדול ללא השמש. כך חוטב העצים צריך שמש במטרה שיוכל לכרות את העץ, והעץ צריך שמש כדי להיות עץ. לכן, תוכלו לראות שמש בתוך חתיכת הנייר הזאת. ואם תתבוננו יותר לעומק, בעיניים של אלה הנמצאים בערנות, תראו לא רק את הענן ואת השמש, אלא גם את כל מה ששם: החיטה אשר נהפכת ללחם עבור חוטב העצים שיוכל לאכול, והאב של חוטב העצים – הכל נמצא בתוך חתיכת הנייר הזו… באותה דרך, האינדיבידואל עשוי מהרבה אלמנטים שהם לא אינדיבידואל".

אנשים רבים כיום לא מודעים להיותם חלק מדבר גדול יותר, בגלל התרבות שהם חיים בה, המעודדת התפתחות של אינדיבידואליזם ומתגמלת הישגים אישיים ופחות מדגישה את התלות ההדדית שלנו כקהילה אנושית וכחברה, כמו גם היעזרות הדדית-קהילתית במקרים של מצוקה אישית. היסטוריה אישית ונסיבות חיים מסוימות, היעדרם של צרכים בסיסיים בילדות, בעיקר צרכי קשר ואהבה, אירועים טראומטיים – כל אלה גורמים לתהליכים של פיצול והדחקה של חלקים רגשיים, אשר פוגעים בתחושת השלם האישית.

באופן רגשי, מכניזם זה הוביל אותנו להרגיש לא שלמים, חסרים, חוששים, לא מוגנים, בודדים. תחושת היותנו לא שלמים ומופרדים יצרה חרדה פנימית, חרדה לא להיות מותאמים, לא להיות מספיק טובים, להיות מנודים ומבודדים מ"גן העדן החברתי". תחושות אלו אנו מסתירים תחת המרוץ הקדחתני אחר הישגים, רצון לרצות, להתאים לסכמה חיצונית שנתפסת כמוערכת, כדי להרגיש שייכים רצויים ומקובלים. פעמים רבות אנשים מוותרים או מדחיקים רצונות ותשוקות אשר נתפסים כפחות מקובלים בתוך הקונטקסט שבו הם חיים, מתוך חשש עמוק להיות שונים, דחויים, לא שייכים. ניתן לשמוע אמירות כמו: "אני לא מספיק טוב", "משהו לא בסדר אצלי", "אין לי את מה שצריך", אמירות המבטאות מנגנון של ביקורת פנימית וחיצונית, על פני תחושה של היותו, באופן טבעי ומולד, חלק מהמארג השלם הגדול. אמירות אלה מבטאות חוויה של מעצור פנימי והגבלה של ההתפתחות האישית.

ערוצים של חיבור: התעוררות לממד ההוליסטי- רוחני

ברמה האישית יש לנו היכולת לחוות את החיים, לעבור תהליכים מתוך מודעות, לעבד אותם, להגיע להבנות וליצור משמעויות. ארבעת הממדים: גוף, נפש, מחשבה ורוח, הם ערוצים המאפשרים לנו לעבור תהליך מלא של קשר. הגוף הוא הערוץ הראשוני ביותר, טרום שפה וקונספציה, שיכול לחוש את החיים ואת הסביבה באופן ישיר. דרך הגוף ניתן לחוש את המרחב הרגשי, עולם שלם של רגשות ותחושות אשר עוזרים לנו להתחבר לעצמנו. המחשבה מאפשרת להרחיב את המודעות, לחקור דברים, להתבונן, ליצור סדר ומשמעות. הרוח חודרת ומאחדת את כל הערוצים, מחזיקה אותנו בתוך הצורה ומחברת אותנו לשלם הלא מופרד של היקום. דרך הרוח אנו יכולים להרחיב ולהתחבר למשהו שהוא רחב יותר מהעצמי האינדיבידואלי.

כל הערוצים הללו עובדים כמטריצה אחת, ולא כיחידות נפרדות שנמצאות בשיתוף פעולה. הם מאפשרים לנו לנוע מתוך תחושה של שלם. למעשה מציאות החיים מעובדת דרך ערוצים אלו: כל יום אנו חווים דברים, יוצרים, מבטאים עצמנו, פועלים, חושבים, מעורים במערכות יחסים, לומדים. עיבוד רב ממדי זה תורם לתהליך הצמיחה בחיינו, מאפשר לנו להשתנות וליצור צעדים טרנספורמטיביים. דרך תהליך זה אנו יוצרים משמעות ומרגישים שלמים.

לעתים יש חסימה באחד מהערוצים הללו. אנשים מסוימים חווים את העולם דרך פרספקטיבה מוגבלת, כיוון שערוצים מסוימים נסגרו אצלם באופן חלקי או מלא. תהליך זה הוא תוצאה של ההיסטוריה האישית והדרך בה למד האדם להתמודד עם אירועים בחייו, מסרים שקיבל, ערכים שהטמיע, חוויות קשות להכלה שחווה, אשר יצרו פיצולים וצמצמו ערוצים. למשל, ישנם אנשים אשר יכולים להתחבר לרגשותיהם, אך אינם יכולים להשתמש בבהירות המחשבה כדי לעבור תהליך של עיבוד חוויותיהם, ולהסתכל על הדברים מנקודת מבט רחבה יותר. הם ימצאו עצמם באופן תדיר בהצפות רגשיות, מבלי יכולת להכיל אותן באופן מקדם. יש אחרים, אשר נמצאים רוב הזמן "בראש שלהם", ניגשים לדברים בדרך לוגית, עם גישה מאוד מועטה לעולם הרגשי, או לגופם. יש אשר מבלים זמן רב בממד הרוחני, תוך הזנחת הגוף והתעלמות מהחלק הרגשי, לעתים בשל קושי להכיל מציאות קשה, נעזרים בממד זה כמעקף.

פתיחת ערוצים חסומים אלה הוא צעד מאוד חשוב לידיעת העצמי ומקומי בעולם וליצירת הרגשה שלמה יותר. אנו זקוקים לכל הערוצים למסע זה של חיינו. בתהליך הטיפולי יש לנו הזדמנות לפתוח או להרחיב ערוצים אלו וליצור איזון שלם יותר ביניהם. בדרך הריפוי אנו יכולים לפגוש חלקים שלנו שנפגעו, שהוזנחו, שלא התפתחו, חלקים פגיעים אשר פיצלנו מעצמנו או הדחקנו. אנו יכולים לפגוש שוב אירועים שנחוו בעבר כטראומתיים ולשחרר את המטען הקשה שהותירו ברמות הגוף-נפש-מחשבה-רוח, להכילם באופן שירחיב את הערוצים, ירחיב את עצמנו ואת ההבנה שלנו את החיים.

דרך תהליך זה אנו הופכים מודעים לדרך שבה פיצלנו עצמנו לחלקים, זזנו והרחקנו את עצמנו מהשלם. אנו לומדים לקבל את החוויות שלנו, להכיל את הכאבים והחוסרים, להתמודד עם הפחדים ועם הלא ידוע. אנו לומדים לקבל בענווה את המסתוריות של החיים. בעזרת החיבור הער לממד הרוחני אנו יכולים לחצות את שער הפחדים ולהיות בקבלה גדולה יותר עבור עצמנו ועבור האחרים. התהליך הטיפולי, אשר מתבסס על האדם והתהליך כשלם, מאפשר להרחיב את הערוצים הללו אצל המטופל בדרך של חקירה עדינה של החוויה העכשווית על כל ממדיה.

המרחב הטיפולי: תפקיד המטפל

מערכת היחסים בין המטפל למטופל היא מהותית ורב ממדית. מתוך התפיסה שגם המטפל וגם המטופל הם חלק מרשת אחת, שבה כולם באינטראקציה, מתקיים גם המסע המשותף. המטפל, שנמצא גם הוא במסעו האישי, פותח עצמו לממדים שונים של הוויה, ודרך כך יכול להחזיק ממדים אלה עבור המטופל. החזקת תודעת השלם היא שיוצרת את ההבדל ומביאה למפגש תחושה של מרחב פתוח וכבוד לתהליך האישי, כמו גם לתהליך החיים הרחב יותר. לעמדת המטפל, לנוכחותו ולהתכוונותו, יש השפעה גדולה על התהליך עצמו.

כאשר המטפל נמצא במצב תודעתי פתוח, הוא מזמין את עצמו ואת המטופל, להיות בנוכחות פתוחה – במיינדפולנס. זהו מצב תודעתי של הקשבה והתבוננות סקרנית לכל מה שעולה בחוויה. זוהי הקשבה הכוללת בתוכה איכויות של חמלה, אהבה, נתינה, תשומת לב, כבוד, חוסר שיפוטיות וסקרנות. איכויות אלה מאפשרות ליצור מכל טיפולי בטוח, אשר מאפשר לחוויה הפנימית של המטופל להתפתח ולהתגלות. איכות של תודעה זו מזינה את המטופל וגם את המטפל, שלומד לאפשר לתהליך לנוע באופן האורגני שלו. התהליך הטיפולי מאפשר לנוע בין הרמות השונות של המודעות.

רמות של מודעות: אינדיבידואלי ואחדותי

המרחב האינדיבידואלי – ברמה זו של מודעות פוגשים המטופלים את עצמם, את ההיסטוריה האישית שלהם, את הנרטיבים הקשורים לחייהם, את רגשותיהם, דפוסי היחסים שלהם ועוד, תוך התבוננות על הדרך שבה הם פועלים בעולם. במרחב זה המטופל לומד על עצמו ומתחבר מחדש לחלקים שהודחקו. עבודה ואינטגרציה במרחב מודעות זה הוא הכרחי, למען התפתחות העצמי ולתחושה של הגשמה עצמית. זהו המקום שבו ערוצי גוף-נפש-מחשבה-רוח מתרחבים והאדם מרגיש מחובר לחייו.

המרחב האחדותי – חיבור ופתיחה למרחב הגדול, למודעות הרחבה והאחדותית. זוהי חוויה טהורה של קשר, אהבה, חופש, אלוהות ועוד. ניתן לדמות זאת כמרחב של שמיים, המקיפים הכל, מכילים באופן פתוח ואינסופי. טבילה בממד זה תביא לרוב הקלה בחוויה המצומצמת של העצמי ובחוויית הלבדיות.

מעבר בין מרחבי מודעות – יש לנו האפשרות והיכולת לעבור בין מרחבי מודעות, כיוון שאנו מכילים וחלק משניהם. פיתוח היכולת להיות בנוכחות מודעות ופתוחה (awarefulness) פותחת אפשרות של גמישות לנוע בין הרמות השונות. היכולת בתהליך הטיפולי לעבוד לרגעים עם שני מרחבי המודעות – האינדיבידואלי והאחדותי, יש בה כדי להשיג ריפוי עמוק ומשמעותי.

אסנת יושבת מולי. אנו לאחר תהליך התמקדות של כ-20 דקות, שבו היא פוגשת את תחושת הלבד שלה, את המאמץ התמידי לרצות, כדי להיות נאהבת. במרחב זה היא פוגשת את "אסנת הילדה הקטנה", שנאבקת כל כך הרבה שנים עבור תשומת לב. היא חשה את העייפות הנמצאת בגוף. אני מזמינה אותה לשהות עם התחושה המורגשת, עם העייפות בגוף…

אחרי זמן מה, מתוך העייפות מגיעה תנועה חדשה.

אסנת: "אני חשה שמבצבצת אנרגיה של חופש".

אני מבקשת ממנה לתת לזה מקום, לשים לב לחוויה בגוף. יש שתיקה…

מתוך ידיעה שזהו טעם חדש עבור אסנת, שכל חייה חיה בתוך הישרדות של ריצוי והתאמה, אני רוצה לאפשר לה לעגן את החוויה הזו בתוכה. לכן לאחר רגעים מספר אני בודקת איתה: "איך זה להרגיש את עצמך כמישהי שיש לה אנרגיה של חופש?"

אסנת מהנהנת בראשה ואומרת: "זה מרגש לחוש זאת בדרך כזו, לדעת שיש לי את זה". אני מבקשת ממנה להעמיק את החוויה, לתת לעצמה להיות עם התחושה המורגשת.

 

בתוך רגע אינטימי זה, אני חשה שניתן לעבור לממד נוסף. אני חשה בתוך הגוף שלי שיש משהו פתוח, שיש משהו שרוצה עוד מרחב, ושואלת אותה אם אנו יכולות לנסות משהו. אסנת משיבה בחיוב ואני מזמינה אותה לצעד הבא: "בואי תראי, אם זה אפשרי, רק אם זה מרגיש נכון, להניח לרגע בצד את כל הסיפורים והדפוסים, כל התכנים שעלו, להניח רק לרגע בצד, ולהיות אנרגיית החופש עצמה".

אסנת מהנהנת. היא שם… היא אנרגיית החופש בעצמה. ואני בשקט נמצאת במרחב הזה איתה.

לאט לאט מתחילה תנועה, תנועה קטנה בתוך הגוף שלה.

לאחר זמן מה אני בודקת איתה, האם עכשיו, מתוך המקום הרחב, היא יכולה להתבונן על "אסנת הילדה הקטנה". והיא משיבה: "הו, אסנת הקטנה רוצה לרקוד. אני רוצה לרקוד איתה".

אני, בשקט… מזמינה אותה להיות במרחב הקשר הזה.

בסיום התהליך, כששאלתי את אסנת מה היה לה משמעותי בתהליך שעברה, השיבה שבעיקר העובדה שיכלה לרגע לחוש אנרגיה טהורה, שאינה קשורה לשום סיפור. "זה היה לרגע קט. לא יכולתי להישאר שם זמן רב, אבל הייתי שם". וכשאמרה זאת, עלו דמעות בעיניה.

בתהליך הטיפולי יש מקום וחשיבות לשתי הרמות, כמרחיבות את העצמי ואת חוויית הקיום בעולם. על המטפל להכיר את שתי הרמות הללו ובמצבים מסוימים להציע למטופל באופן אקטיבי הזמנה למעבר מממד לממד. המעבר בין הממדים נועד לקדם את התהליך הטיפול ולהרחיב את העצמי של האדם. זוהי הזמנה להתרחבות וחיבור מחדש לטבע האנושי שלנו ולקיום המשותף שלנו במערכת גדולה יותר. נקודת הפתיחה בטיפול למעבר בין הממדים, היא החוויה הפנימית, אשר מוכלת ומקבלת מענה אמפתי להיותה. במקום הזה, של מודעות פתוחה, ניתן לעשות את המעבר לממד הגדול יותר ולחוש את השלם ממקום של התרחבות. דרך זו מאפשרת לחוויה להתרחב, להתגלות ולגלות באופן חווייתי את המרחב שנמצא מעבר לדברים. על המטפל להיות ערני ולזהות כאשר משהו מהמרחב הגדול מבצבץ ומופיע בתוך השיח, בחוויה של המטופל, לתת לזה מקום ולאפשר לזה להתרחש. וכאשר זה קורה, עבור המטופל נפתחת ההבנה, שאין הוא הסיפורים שהוא מספר, אין הוא הכאבים והקשיים שלו, אלא הוויה רחבה הקשורה לקיום גדול יותר.

הגמישות לנדוד בין הממדים חייבת להיות מותאמת למקום, לתהליך ולאדם עצמו. עם זאת, ישנם מטופלים שהעבודה עמם תהיה רק ברמת המודעות הראשונה, שכן הצורך הטיפולי עימם הוא להתחבר לעצמם. יתרה מכך, עבור חלק מהם "קפיצה" למרחב אחדותי רחב עלול להיות מאיים ופורץ גבולות באופן לא מבוקר. יש מטופלים שנוטים "לקפוץ" לרמה השנייה באופן מהיר מדי, ויש להתעכב איתם יותר על "להעיר" את הגוף למודעות לתחושות וללמידה של התבוננות פתוחה להכלה של חוויות יומיומיות, כדי להתחבר ולבנות משמעות עבור חלקים שפוצלו והודחקו. לעיתים קפיצה בטרם עת לממד אחר תהיה בבחינת מעקף, הבא על חשבון אינטגרציה.

תנועה על ציר הזמן: חיבור לחוויות טרום פיצול

רונית, בחורה צעירה ונאה, מספרת איך באופן אובססיבי היא כל הזמן פותחת את המייל לראות, אולי קיבלה הודעה מבן זוגה לשעבר, תשובה להודעה קודמת ששלחה לו לפני כחודש ובה שיתפה אותו ברגשותיה. היא מוצאת עצמה עושה זאת שוב ושוב, כל היום, לא יכולה להניח ולשחרר.

בתהליך הטיפולי עולה אצלה תחושה ש"היא מפריעה". זוהי תחושה מוכרת לה היטב, תחושה שהיינו איתה בפגישות שונות, קשורה לחוויית ילדות ראשונית מוטבעת. רונית, בת בכורה, נולדה לאם קרייריסטית, שלא היתה פנויה לגדל אותה. התחושה שחוותה מול אמה – שהיא מפריעה לה.

 

בפגישה זו הרגשתי, שהפעם אפשר לנסות לעשות עם רונית צעד נוסף, להיפגש עם חוויה רחבה יותר. בעוד רונית מחוברת באופן חווייתי לתחושה המורגשת של "התינוקת שמרגישה שמפריעה", שאלתי אותה אם אפשר שננסה משהו, והיא הנהנה.

אני מבקשת מרונית לנסות לחזור אחורה בזמן, לרגע שנולדה, לתחושה שהיתה אז שלמה, רגע לפני שפגשה את אמה שתמיד עסוקה כל כך. לזמן שלפני שלמדה שהיא מפריעה. היא שוב מהנהנת ומשתהה בתחושה הזו באופן חווייתי.

רונית: "כן אני מצליחה… אבל רגע… כבר בבטן של אמא שלי אני חווה את עצמי כמפריעה…".

אני מציעה: "בואי תנסי ללכת עוד קצת אחורה בציר הזמן".

רונית (מתפלאת): "מה, אפשר?"

אני: "תנסי… אולי לזמן ההתעברות…".

רונית לוקחת את הזמן, חשה את החוויה דרך גופה.

רונית: "אני צריכה ללכת עוד אחורה… כשהייתי נשמה… לפני ההתעברות…".

אני מזמינה אותה ללכת לשם. אחרי זמן מה אני מרגישה שמשהו בקצב משתנה… משהו נפתח במרחב שבינינו, ובגוף שלה. היא מתחילה לדבר באטיות רבה.

רונית: "הכל שלם… יש אור… התחושה בגוף מאוד רחבה… אני חשה שכנשמה הייתי מאוד עצמאית, לטוב ולרע… זה מעניין למה זה ככה…".

אני מתבוננת ברונית. דברים מתרחשים בגוף שלה. צבע עור הפנים משתנה, משהו בגוף מתרכך, ישנה הזדקפות פנימית, ההוויה משתנה. אני מחזיקה עמה את המרחב.

לקראת סוף המפגש היא פוקחת עיניים, מתבוננת בי ואומרת: "משהו קרה, אינני יודעת מה, אבל משהו השתנה".

בפגישה בשבוע שלאחר מכן רונית מספרת, שהחליטה לשחרר את הקשר עם בן זוגה הקודם והפסיקה את האובססיביות סביב המיילים.

התנועה על ציר הזמן מאפשרת לחוויות טרום פיצול לעלות ולהגיע. בנקודת הפיצול יש זיכרון של שלם, שאפשר להגיע אליו ולהעיר תהליך שהופסק. שאלת הזמן נשאלת בתוך המרחב החווייתי, בחיבור של המטופל לגוף ב"כאן ועכשיו". ה"חוויה" יכולה להוביל את התהליך לאותו רגע של פיצול ודרכה אפשר לנוע בציר לנקודת הטרום פיצול. זהו רגע חווייתי עמוק, חי, משום שממד הזמן התהליכי אינו לינארי ואינו תלוי זמן. הוא מתקיים באופן סמוי בהווה. כאשר זה קורה בזמן הנכון, הצעד הזה מרגיש כצעד טבעי ומקדם, ולא כמעקף שבא כדי להימנע מלפגוש את תחושת החוויה החסרה.

דוד, גבר כבן 55, נמצא בזוגיות מזה שנים מספר. בפגישה הוא מספר, כיצד מוצא עצמו, בכל פעם מחדש, לוקח עמו שקית עם בגדים וחפצים, כאשר הוא נוסע לביתה של בת זוגו, למרות ששם יש לו את כל שהוא צריך. באופן הגיוני הוא יודע שיש לו שם הכל, אך אינו יכול להימנע מלקחת את השקית, שאותה במקרים רבים אף אינו פותח.

אני עוזרת לדוד לפגוש את האינפורמציה הזו ברמה חווייתית. אחרי כמה רגעים הוא נזכר באין סוף נסיעות שלו מהבית של אביו בצפון לבית אמו במרכז, ילד קטן עם שקיות, נוסע שוב ושוב ושוב, לא מרגיש בבית באף מקום.

אנחנו שוהים עם החוויה, כפי שהיא עכשיו, בגוף… ושוב עולות תחושות עבר… חוויית ההתפרקות של הבית… פירוק… הכל נהיה עיסה אחת… מטושטשת…

פעמים רבות היינו עם החוויה הזו, כל פעם מחזירים חלק קטן ממנה לדוד. אבל באותה פגישה חשתי שאפשר להרחיב שם משהו. שאלתי את דוד אם אנו יכולים לנסות משהו, והוא הסכים. הזמנתי אותו ללכת בדמיונו אחורה על ציר הזמן, לאיזשהו רגע, לפני שהדברים התפרקו, לדוד שחש עדיין שהכל שלם…

לאחר רגעים מספר עולה תמונה…. "אני בן 4, הולך בשדה של פרחים צהובים, אני בטבע… הולך בין הפרחים… חש אותם… הכל כל כך יפה, שקט… מלא צבע".

אני מזמינה את דוד לשהות עם החוויה הזו והוא ממשיך: "אני מרגיש אחד עם הטבע… לא חושב על כלום… שקט… לא ידעתי שאפשר להיות בכזה שקט. שאני יכול להיות בכזה שקט".

דקות ארוכות של שקט בחדר, ואז דוד פוקח את עיניו, מסתכל בי ואומר: "אני כל כך מתגעגע לשקט שכזה…". ואחרי כמה זמן הוא מוסיף: "אני חושב שזה בסדר שנסיים את הפגישה עכשיו".

אני מסתכלת על השעון ורואה שנותרו 10 דקות לסיום הפגישה. עד אותו יום דוד היה מצליח למשוך כל פגישה עוד 5 דקות. כאילו רצה לקחת עוד זמן לחוויית החסר שלו. הפעם זה הרגיש כאילו משהו התמלא מבפנים.

חיבור לגוף: חיבור ליקום

התהליך מתחיל מהפרטי, האישי, ואז מתחבר לתחושות הגוף שעולות וקשורות לתרחישי חיינו. לעיתים ישנה תנועה שפתוחה לחפש את המפגש עם הגוף הגדול, היקום כולו. הגוף, כערוץ אשר דרכו אנו יכולים לחוש את הן את עצמנו וברגעים מסוימים את היקום כולו, תופס מקום מרכזי בעבודה זו. הגוף יודע צורכי עצמו, יודע מה רלוונטי לצעד הבא של תהליך החיים. התחושה המורגשת היא פרה-ורבלית, מכילה באופן כולי ממדים שונים שמתגלים, באופן שמקדם תהליך חיים. התחושה המורגשת מחברת אותנו "לגוף הגדול", למרחב המשותף, ליקום כולו. דרך תחושה זו אנו יכולים לטבול עצמנו בממד האחדותי. התנועה הזו מאפשרת שינוי של הגוף "הפרטי", תנועתו ומיקומו בעולם. יוג'ין ג'נדלין** מתאר זאת באופן בהיר ומעמיק: "גופך המורגש פיסית מהווה, למעשה, חלק ממערכת כבירה של כאן ומקומות אחרים. של עכשיו וזמנים אחרים, שלך ושל אנשים אחרים – למעשה של היקום כולו. תחושה זו של חיים פיסיים במערכת אדירה, היא הגוף כפי שהוא מורגש מבפנים". (התמקדות, עמ' 83)

ג'נדלין בגישתו מציע לנו צעדים, שהראשון שבהם הוא תמיד לפגוש את עצמנו, את גופנו. לאחר מכן ייתכן שנוכל לחוש גם את היקום כולו. "הגוף הפיסי מתמשך עם היקום… כדי להיכנס אליו… יש להתחיל עם חוויות פשוטות ורגילות, עם אותו מקום שבו יש תחושת רעב או פחד. מתחילים עם הגוף הפשוט, מקבלים בתחילה תחושה רחבה, לעתים מבלבלת, מעורפלת… תחושה שלמדנו לחשוב עליה כחסרת משמעות. אבל התחושה המורגשת באה…" (ג'נדלין, 1992)

במהלך הטיפול יש רגעים, שבהם אפשר לנטוע אמירה חדשה ומזינה בתוך המרחב החוויתי שבו נמצא המטופל, אמירה רחבה שאינה מחוברת לסיפור או לדרמה. בצעד שכזה יש הזמנה לבדוק ולחקור, האם המערכת הפיסית יכולה להכיל צעד חדש זה.

הדוגמאות המובאות במאמר זה משקפות הצצה לתוך תהליך. הן אינן מתארות את האינטראקציה ארוכת הטווח עם המטופל, אלא באות להאיר רגע בתהליך, שבו המטפל יכול להוביל לתנועה בין הממדים. גם אם לעיתים התנועות הללו יכולות להחוות כקפיצה מהירה מדי או כהכוונה של התהליך, אין זה כך. מדובר בהזמנה מתוך תחושת המטפל, אשר תומך במטופל וחווה ביחד איתו את כמיהתו לצעד נוסף, להתרחבות. כאשר ההזמנה מגיעה בזמן הנכון, היא יוצרת חוויה של התרחבות מורגשת.

ענת, בת 31, קורסת תחת תהליכי ביקורת עצמית, הקשורים להיותה עדיין ללא בן זוג. בבסיס הביקורת יש לענת תחושה, שמשהו בה לא בסדר, שהיא לא מספיק טובה, שיש בה משהו חסר, שאם לא כן, היא היתה היום כבר נשואה. ענת מרגישה שאין לה באמת מקום בטוח בעולם.

פעמים רבות פגשה ענת בטיפול מקומות אלו, כאשר כל פעם נתנה מקום לעוד חלק מהתחושה הזו, נוגעת שוב ושוב בחומרי ליבה עמוקים. בתוך מפגש טיפולי זה, אני מרגישה שהיא יכולה לנוע לעבר מקום חדש.

בתוך התהליך הטיפולי, ברגע מסוים, כשזה הרגיש מתאים, בעוד ענת מחוברת לשדה החווייתי שלה, שאלתי אותה אם אני יכולה להדהד משפט שעולה, לראות איך זה פוגש אותה. ענת הסכימה, ואני הדהדתי: "יש לך מקום בעולם… יש לך מקום בעולם… את חלק מהעולם הזה…".

שקט… אנו נותנות למילים אלו להיות במרחב…

לאחר רגעים מספר ענת מדווחת: "משהו בגוף שלי נפתח עכשיו…".

אני מזמינה אותה להיות עם התחושה הזו. הכתפיים מתיישרות, משהו בגוף מזדקף ומתרחב…

ענת ממשיכה: "אני מרגישה כאילו נפתחה דלת, ונכנס עכשיו הרבה אור…".

אני מזמינה אותה לתת לחוויה הזו מקום… להיות בנוכחות עם מה שמתרחש… אני מרגישה שכן, ברגע זה, ענת מצליחה לעבור מהממד האינדיבידואלי, זה שבו היא חשה בדידות, התכווצות, פחד, לממד רחב יותר, שבו יש מקום לכל, ולכל אחד.

כחודש לאחר מכן, במפגש שבו ענת תיארה אירוע שהתרחש באותו שבוע, ובזמן שהיתה מחוברת באופן עמוק לתחושה המורגשת, היא אמרה: "יש לי מקום בעולם, וזה לא תלוי אם מישהו נותן לי אותו או לא… זה לא תלוי באמא שלי, אם אמא שלי רואה אותי או שלא, או בכל אדם אחר"… ואחרי כמה רגעים היא ממשיכה: "זה כמו לחזור הביתה"… ואז תיקנה את עצמה: "זה לא כמו לחזור… זה כמו להיות בבית".

הזמנות אקטיביות מהסוג הזה מאפשרות למטופל לעבור בין ממדי המודעות. כאשר זה מתאפשר, ניתן לראות כיצד מעבר זה בין ממדים יכול ליצור שינוי באותו נושא או קונפליקט, אשר תופס מקום בחיי היומיום, בעולם המעשה. כאשר האמירה באה מתוך השדה הרחב – האחדותי, היא כמו טיפות של ריפוי למקום החרד לא להיות בסדר ולתחושת הלבד.

הממד האחדותי: השייכות הגדולה

לעבודה עם רמת המודעות השנייה יש אין סוף אופנים וצורות שונות, שבבסיס כולם הזמנה של המטפל להחזיק שדה פתוח, לכל צעד שהוא יכול לחוש שזה אפשרי. מידת הגמישות התודעתית של המטפל יכולה לסייע לתהליך של המטופל, כמו גם ההתכוונות שלו והתחושה שלו לגבי נחיצות המעבר בתהליך עצמו. לפעמים הצעדים מגיעים מעצמם ועל המטפל להיות במרחב פתוח לתמוך בהם. אלה רגעים של תחושת שותפות גדולה יותר במלאכת החיים, דבר שלמדתי במיוחד בעבודה עם משפחות שכולות.

ליאת, אישה קטנת קומה עם אנרגיה תזזיתית, חסרת מנוחה. היא נמצא ולא נמצאת פה, זקוקה למצוא כוח כל בוקר מחדש, כדי לחיות את חייה לאחר שבנה נהרג. היא הבטיחה לעצמה לחיות למענו ולמען שאר בני המשפחה… פחות רוצה זאת לעצמה.

באחד המפגשים ליאת אומרת: "רון נמצא כאן בחדר… הוא כאן…".

גם אני חשה זאת, את הנוכחות שלו… חשה בגופי הילה נוספת שנמצאת בחדר, חשה את המרחב הגדול שבו אין גבולות של זמן, מקום וצורה. רון, בנה, איננו כאן ברמה הפיסית, אך הוא אינו נפרד מהמארג השלם ונמצא כאן ברגע זה, באופן אחר ממה שאנו רגילים. המפגש בין האם לבנה מתאפשר, מרחיב את התפיסה שלה וגם את שלי לגבי החיים.

בהמשך המפגש נוצר דיאלוג שלה עם רון, בכאן ועכשיו, מפגש שבעקבותיו דיווחה ליאת שקיבלה הרבה מאוד כוחות להמשיך, מחכה ל"ביקור" הבא שלו כאן.

המקרה הבא, של אפרת, מאפשר לראות את החיבור לשדה האנושי הרחב יותר, דרך החוויה הקיומית שחוותה כילדה:

"כלפי חוץ הכל נראה בסדר גמור. הייתי ילדה יפה, מסודרת, תלמידה טובה. כאילו הכל בסדר. אבל בבית היה כאוס… הרגשתי שאני צריכה להסתיר, שלא יראו… כל כך פחדתי… שהבית לא יתפרק… החזקתי חזק חזק. את ההורים שלי, את כל מה שקרה בבית… הם היו חלשים מדי להתמודד…וגם היום בכל כך הרבה מקומות בחיי עדיין מחזיקה…".

יכולנו להיות ביחד בשדה החוויתי ובחוויה המורגשת של ההחזקה. החזקת משפחה שלמה. החזקת הורים. ופחד קיומי שהתפרקות יכולה להיות… במקום הזה עלה כאב מאוד גדול. כאב ובדידות גדולה. שיקפתי לאפרת את האכפתיות שלה שם, למשפחתה… והאם היא יכולה לראות את רמות האמפתיה שהיו לה כילדה…

לאחר זמן מה במקום הזה, הזמנתי את אפרת למודעות רחבה יותר. לדעת לרגע שיש עוד הרבה ילדים בעולם שהיו צריכים להחזיק רגשית את המשפחה שלהם, בגיל כל כך צעיר, שחשו שאין שם מישהו בוגר שיכול להחזיק, ילדים שההורים שלהם חלשים ולא יכולים, שהם חייבים לעשות זאת כדי שלא יתפרק, שהיא שייכת לקבוצה גדולה של ילדים הוריים שתפקדו שם ככה…

לאחר רגע של שקט שאלתי האם היא יכולה לחוש את הקבוצה הזו, הזמנתי אותה לחוש את המשותף של… "כולכם יודעים מה זה להחזיק שם לבד… כולכם יודעים את אותו פחד קיומי… בואי תחושי איך את לא לבד בזה… איך את חלק מקהילה…".

בסוף המפגש אפרת דיווחה, שיכלה לחוש לשבריר של זמן את היותה חלק מקבוצה גדולה. לרגע יכלה לחוש שאין היא לבד. משהו בזה הרגיע אותה מבפנים.

ממד האחדות מכיל את הכל. אנו יכולים להישען על זה באופן תרפויטי. עבור אנשים רבים, הטבע הוא מרחב שנחווה כרחב ושלם, מרחב שאפשר להישען עליו ולהתחבר דרכו למשהו רחב יותר. זהו מרחב שאפשר להיות מוזנים ממנו וערוץ שפותח לממדים רחבים יותר. אנו יכולים להשתמש במרחבים אלה כמקור ריפוי בתוך תהליך טיפולי, גם בתוך חדר טיפולים.

טל, 45, מודעת לרמת המתח שהיא חווה כאשר דברים "לא הולכים כשורה". באחד המפגשים שלנו טל יכולה לחוש, כיצד היא אוחזת כאב גדול וחרדה בתוך הגוף שלה, ומבינה שרגשות אלו לא שייכים באופן בלעדי רק אליה. לאט מתבהר, שהיא אוחזת כאב בין דורי, מחוברת לצד המשפחתי של אמה, של סבתה וכל המשפחה אשר נספתה בשואה. היא נושאת גם את הפחד שלהם… הפחד שהם נשאו בתוכם…היא יכולה לראות את עיניהם המפוחדות… לשמוע את צעקתם… רואה ושומעת זאת ממרחק…

אני מבקשת מטל להאט את הקצב, לתת לעצמה לעכל את המידע ולחוש היכן היא חשה את זה…

לאחר זמן מה, כשאני איתה עם החוויה הגדולה הזו, ממקום של התבוננות וחיבור, אוחזות זאת במרחק הנכון בתוך המרחב המשותף, אני שואלת את טל כיצד זה לפגוש זאת… והיא עונה באופן מפתיע, כפי שרק תהליך אורגני ומחובר לתחושה הטבעית של דברים יכול להוליד: "זה מאוד משמעותי לי לדעת ולהרגיש שאני נושאת זאת.. אני חשה שאני נושאת תפקיד מקודש…".

אני מזמינה אותה לחוש את זה… את המקום המשמעותי שלה בשרשרת הבידורית, חוויה ששונה מההתכווצות הראשונית…

לאחר זמן מה אני בודקת עם טל, אם היתה רוצה לשחרר משהו מהכאב ומהחרדה הזו, באופן שיכבד את המשפחה שלה ואת התפקיד שלה בתוך המארג הזה. אני מציעה לה להשתמש בטבע כמרחב שיכול להכיל זכרונות יקרים…

טל לוקחת את הזמן ובודקת דרך הגוף שלה אם זה אפשרי להניח… היא מרגישה שהיא יכולה לשחרר את הפחד ואת הכבדות שהיא נושאת כל כך הרבה שנים.

אני מזמינה אותה לחוש היכן הוא המקום בטבע שבו היא יכולה להניח זאת. לאחר כמה זמן טל אומרת: "הים… אני יכולה להניח אותם בים, כך שהם יוכלו להינשא אל האוקיינוסים הגדולים".

אני מבקשת ממנה להאט את הקצב ולראות אם היא יכולה לעשות זאת עכשיו…

טל מדמיינת מקום מסוים שהיא מכירה בחוף, חשה את המרחב הרחב והפתוח של הים… היא מתארת בקול, מתוך הקשבה עמוקה לתהליך שנוצר "בכאן ועכשיו" כיצד היא עוצרת לרגע מול הגלים… נושאת תפילה…ואז מניחה על המים משהו מהכאב והבעתה שחוו שם בני משפחתה, לא נפרדת מהם – אך נפרדת מהחלק הזה שהיא נושאת בתוכה, נותנת "לזה" לנוע עם גלי הים לאי שם…

אחרי רגעים מספר נשימה עמוקה עולה מתוך גופה והיא אומרת: "עכשיו אני יכולה לחוש כיצד הרגשות האלה מקבלים מקום ביקום".

לקראת סוף המפגש טל מדווחת על הקלה מאוד גדולה ותחושה של הכרת תודה לחיים האלו. דרך תהליך זה יכולתי לחוש, כיצד שכבה של כובד וחרדה הוסרה מחייה, מאפשרת לתנועה חדשה להתפתח, להיחוות, ולאפשר לטל לנוע למקום חדש עבורה.

במבט קדימה: מטפלים כסוכני שינוי

נראה שכיום, בעקבות התהליכים בחברה המודרנית ועם ההשתנות התפיסתית של הגישות הפסיכולוגיות השונות, אנו עומדים, כאינדיבידואלים וכחברה, בפני שלב חדש. בהיותנו חזקים מספיק לאחוז בשני מצבי התודעה – האינדיבידואלי והאחדותי, להכיל את רב הממדיות של עולמנו, אנו מסוגלים להחזיק ולפתח את העצמי המופרד, בד בבד עם טיפוח הקשר עם הרשת הגדולה, לפתח את היותנו שלם. מימוש של יכולת זו יצעיד אותנו צעד נוסף קדימה, כאינדיבידואלים וכחברה.

במסע הפסיכולוגי אנו זקוקים למספיק self, כדי לפתח תחושת עצמאות אינדיבידואלית ולהכיל את השונות שלנו. ממקום זה נוכל לחבק גם את הממד הלא אינדיבידואלי שלנו, מבלי לחוש איום או חוסר נוחות. יתרה מכך, נוכל להכיל זאת כהרחבה של ה self. ההזמנה היא לאינטגרציה וחיבור של חלקים, שפיצלנו מתוך השלם, למען תחושת הוויה שלמה ורחבה.

ברמה הטיפולית, זו הזמנה להעמיק ולחקור את התנועה שבין רמות התודעה וממדי הקיום, מתוך רצון וצורך להכילם כשלם, להכיל את עצמנו ואת המטופלים שלנו כאנשים שלמים, משתתפים ושותפים ברמות שונות של החיים. יש להזמין אותנו, כמטפלים, להרחיב את הפרספקטיבה ולראות עצמנו מעבר לחדר הטיפולים ולעבודה הפרטנית – כסוכנים אפשריים של שינוי חברתי ושל התפתחות כלל אנושית.

*Harold Tookenay . היה לי את הכבוד להשתתף בדיאלוג פתוח עם מר הרולד טוקאני. טוקאני הינו נושא המקטרת (תפקיד המקביל לכומר או לרב) ורוקד ריקודים מסורתיים בחברת הילידים הראשונים בקנדה.

** יוג'ין ג'נדלין, פרופסור לפסיכולוגיה ופילוסופיה, מפתח שיטת ההתמקדות. ניתן לקרוא עוד על האדם, הפילוסופיה שמאחורי ההתמקדות והשיטה באתר: www.focusing.org

מקורות

יוג'ין. ט. ג'נדלין (1981). התמקדות. הוצאת מרקם.

לואיס מל-מדרונה (1997) רפואת הקויוט. על מסעות שלובים בעולמות הרפואה והרוח. שיעורים בדרכי הריפוי של האינדיאנים. הוצאת מרכז טנקה.

עידו סמיון (2012). התפתחויות בתפיסת העצמי: ממערכת סגורה למציאות חברתית ואקולוגית. פורסם ברבעון לפסיכולוגיה ממזרח למערב, פברואר 2012..

Bear Heart (1996). The wind is my mother, the life and teaching of a Native American shaman. Potter Publishers, New York.

Brach, T. (2003). Radical Acceptance, embracing your life with the heart of a Buddha. Bantam Books, NY

Brach, T. (2013). True Refuge, finding peace and freedom in your own awakened heart. Bantam Books, NY

Garrett, J.T. and Garrett, M.T. (1996). Medicine of the Cherokee. Bear & Company. Inc., US.

Gendlin, E.T. (1992). The wider role of bodily sense in thought and language, in Maxine Sheets-Johnstone (Ed.), Giving the body its due, pp. 192-207, State University of New York Press, NY

Gendlin, E.T. (1997). A Process Model. The Focusing Institute, NY.

Gendlin, E.T. (2006). The town and human attention. [Transcript]. Talk presented at the Focusing Institute Summer School, Garrison Institute, New York. From http://www.focusing.org/gendlin/docs/gol_2180.html

McCormic, R.M. (1997). Healing through interdependence: the role of connecting in First Nation healing practices. Canadian Journal of Counseling, Vol 31:3, p. 172-184.

Monda, L. (2000). The practice of wholeness, spiritual transformation in everyday life. Golden Flower Publications, US.

Thich Nhat Hanh (1987). Being Peace. Berkeley: Parallax Press, US