כל כך פיצלנו בחברה המערבית בין נפש ורוח עד שנוצרו שפות שונות, כל "תחום" עם השפה שלו. רק ההבנה הזו מטלטלת אותי מחדש. הפיצול חדר כל כך עמוק לתפיסה, לשפה, למילים שאנו בוחרים. בפיצול בודדנו עצמנו מכל כך הרבה שדות של אור, ריפוי, אפשרות לעוף עם הכי עמוק שבנו..
כשאני מדברת עם פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, מטפלים זוגיים ומשפחתיים, הקולוגות הכי קרובות ואהובות שלי בתחום הזה, אני צריכה לשים לב לא לאבד אותם. לחפש מילים מקרבות, במיוחד כשאני רוצה לדבר איתם על "פסיכותרפיה רב ממדית ועל .WIDEFULNESS אני צריכה לזכור לא לדבר גבוהה מידי, לא רחוק מידי.
אז כיצד אוכל לדבר על שלם גדול יותר, על חיבור אין סופי שיש לנו עם אין סוף תקופות חיים, עם טבע רחב, שאנו חלק ממנו, על מימדים של תודעה, על הקומות שיש בתוכנו והאפשרות לעלות לפעמים לקומה גבוהה יותר של התבוננות. כיצד אדבר על ריפוי, על מרכזי אנרגיה שהם מאוד אישיים ומאוד אוניברסליים, וחלק מהמערכת שלנו. איך אני יכולה להזמין ללא ידוע (שנשען על ידע רחב ואין סופי) מול הצורך בידע מובהק ומחקרי. איך אני אסביר שאנו גם בעולם העשייה, מגשימים, עושים דרך, יוצרים הבדל – ואנו גם הוויה.
לפני שאני הולכת לישון, אני מתחילה לחלום על שפה חדשה, ומבינה שאנו צריכים מילים חדשות לשפה היומיומית שלנו. שאני צריכה לחשוב על שפה שתקרב בין השדות. וכך אני נרדמת. שש בבוקר, יום שבת (כן, אלו השעות שלי..) תופסת את עיניי איזושהי מעטפה על השידה, ואני פותחת אותה, מוצאת בתוכה ברכה שקיבלתי לפני שנה לקראת נסיעתי לכנס בקיימבריג'. מילים שכתבה לי ברבר, חברה/שותפה/מלווה/ במסע שלי – ובברכה היא הדביקה לי תמונה עם הציטוט של רומי "Speak a new language so that the world will be a new world" : ואני מחייכת. זו דרכו של היקום לסמן לי שאני בדרך הנכונה, זו דרכו של היקום לסמן שזו הדרך.. שפה חדשה, שתחזיר לנו את החיבור לעצמנו.
מוזמנים לחקור עימי ביחד מהי השפה החדשה..
הגענו בסופ"ש למלון בוטיק בצפון. אני נכנסת למלון, עוברת דרך הלובי לאזור הבריכה שצופה על הכנרת. דקלים ברקע, הרים.. נוף מהמם
אני שמה לב כיצד המיינד שלי מתחיל לסרוק, מחלק לקטגוריות את הנמצאים.. מי "בשבט" שלי ומי לא, מתייחס לנתונים חיצוניים, לתנועות, לשפת דיבור.. ואני מבינה שבאותו הרגע כולם (וגם אני) "אובייקטים" במרחב. אני שמה לב כיצד הגוף מתכווץ, אני חשה זרות. יש בי חלק שרוצה לחזור הביתה.
ואז אני מחליטה להתבונן מנקודת מבט אחרת:
אני מסתכלת מסביב בעיניים רכות ואומרת לעצמי –
לכל אחד כאן יש סיפור.
לכל אחד כאן יש ילדות,
יש שורשים וסיפורי דורות,
יש מסע,
יש כמיהה,
יש מארג שלם של חיים.
אני מניחה שלפחות פעם אחת כל אחד כאן חווה כאב, געגוע, התרגשות, אכזבה.. כל אחד כאן רצה את הכי טוב שאפשר.. יש כאן חיים שארוגים באין סוף רגעים.
אני מתחילה לחוש את זה.. ואני מתחילה לחוש שגם למקום הגיאוגרפי בו אני נמצאת יש סיפור.
משהו בי נרגע, ומתרווח. משהו בתוכי מעמיק לרובד אחר.. שלם
תודעה אחרת, אותו מקום קונקרטי, אותה בריכה במלון, ואני במקום אחר לגמרי.
הגוף מתרחב, מערכת העצבים הפנימית נרגעת, ואני מבינה עוד משהו על נקודת המבט. אני כבר בסיפור חדש.