הגענו בסופ"ש למלון בוטיק בצפון. אני נכנסת למלון, עוברת דרך הלובי לאזור הבריכה שצופה על הכנרת. דקלים ברקע, הרים.. נוף מהמם
אני שמה לב כיצד המיינד שלי מתחיל לסרוק, מחלק לקטגוריות את הנמצאים.. מי "בשבט" שלי ומי לא, מתייחס לנתונים חיצוניים, לתנועות, לשפת דיבור.. ואני מבינה שבאותו הרגע כולם (וגם אני) "אובייקטים" במרחב. אני שמה לב כיצד הגוף מתכווץ, אני חשה זרות. יש בי חלק שרוצה לחזור הביתה.
ואז אני מחליטה להתבונן מנקודת מבט אחרת:
אני מסתכלת מסביב בעיניים רכות ואומרת לעצמי –
לכל אחד כאן יש סיפור.
לכל אחד כאן יש ילדות,
יש שורשים וסיפורי דורות,
יש מסע,
יש כמיהה,
יש מארג שלם של חיים.
אני מניחה שלפחות פעם אחת כל אחד כאן חווה כאב, געגוע, התרגשות, אכזבה.. כל אחד כאן רצה את הכי טוב שאפשר.. יש כאן חיים שארוגים באין סוף רגעים.
אני מתחילה לחוש את זה.. ואני מתחילה לחוש שגם למקום הגיאוגרפי בו אני נמצאת יש סיפור.
משהו בי נרגע, ומתרווח. משהו בתוכי מעמיק לרובד אחר.. שלם
תודעה אחרת, אותו מקום קונקרטי, אותה בריכה במלון, ואני במקום אחר לגמרי.
הגוף מתרחב, מערכת העצבים הפנימית נרגעת, ואני מבינה עוד משהו על נקודת המבט. אני כבר בסיפור חדש.