אמון

כמה אמון בעצמי הייתי צריכה כדי לצאת לפני שנה עם הקורס "פסיכותרפיה רב ממדית"

אמון ללכת עם הלב שמזמן קרא לי לדרך הזו.. וכל פעם התמהמהתי..

כמה אמון היה צריך להסכים לשחרר את הידע האקדמי, לתת לו להיות בסיס ולחלקים אחרים, של רוח, של תבונה עתיקה ושל חיבורים לקבל צורה של תהליך למידה

זה קורס שהייתי צריכה להקשיב לרוח..

זה קורס שנכתב ברובו תוך כדי הנחייתו, כי אי אפשר היה אחרת

כמה אמון היה לאנשים שהיו איתי, בשתי הקבוצות, שידעו שזו הפעם הראשונה שאני אוספת חומרים אלו, והתמסרו לגמרי.. הקשיבו ללב שלהם, לאינטואציה, לצורך ולקריאה הפנימית.

ואני התמסרתי

הכי עמוק שאני יודעת

לעצמי

להם

לתהליך

לכל מה שרצה לנבוע

שעות וימים כל שבוע, כתבתי, אספתי, יצרתי, הכנתי חוברות, תרשימים, נולדו תרגילי התנסות..

הקורס במקור היה 10 מפגשים, כי אי שם שהתחיל אני לא יכולתי לסמן בתוכי יותר.. כי פחדתי.. והוא המשיך עם כל אלו שיכלו עוד 10 מפגשים.

השבוע היה מפגש סיום של אחת הקבוצות..

מפגש סיום שהוא גם התחלה

ישבנו ביחד,

נותנים הכרה לדרך המשותפת, געגוע לכל הרגעים, לאנשים שהיו עימנו מההתחלה, גם לאלו שלא יכלו להמשיך מסיבות שונות, נתנו מקום לתהליכים שכל אחד ואחת עברו בשנה זו.

ואני יושבת וחושבת כמה אמון

כולנו נתנו בדרך

ובעצם חלק מהקורס זה ללמוד אמון

במי שאנו , במסע שלנו בחיים הללו שהוא רחב יותר

בקריאת הלב

ברוח שתתמוך

בעצמנו

נפרדנו משלב זה

יודעים שנפגש לאחר החגים

להמשך מפגשי לימוד, תרגול וצוותא משובח